משתמש:יודוקוליס/ארגז חול
משפטי נירנברג היו סדרת משפטים שנערכה לאחר מלחמת העולם השנייה, בשנים 1945 ו-1946, על ידי בעלות הברית בעיר נירנברג שבבוואריה (גרמניה). במשפטים הועמדו לדין מספר נאשמים בפשעי המלחמה ופשעים נגד האנושות כגון רצח עם, וראשי המשטר בגרמניה הנאצית. פסקי הדין שניתנו במסגרתם קבעו הלכות חדשות בתחום דיני מלחמה, במסגרת המשפט הבינלאומי הפומבי.
בין 1933 ל-1945 פלשה גרמניה הנאצית למדינות רבות ברחבי אירופה, והביאה ל-27 מיליון הרוגים בברית המועצות בלבד. ההצעות כיצד להעניש את המנהיגים הנאצים המובסים נעו בין משפט ראווה (ברית המועצות) להוצאות להורג (הממלכה המאוחדת). באמצע 1945 הסכימו צרפת, ברית המועצות, הממלכה המאוחדת וארצות הברית לכנס בית דין צבאי בין-לאומי משותף בנירנברג, שפעל מכוח אמנת לונדון עליה חתמו. בין 20 בנובמבר 1945 ל-1 באוקטובר 1946 נשפטו 21 ממנהיגיה החשובים ביותר של גרמניה הנאצית שנותרו בחיים בתחום המדיני, הצבאי והכלכלי, כמו גם שישה ארגונים גרמניים. מטרת המשפט לא הייתה רק להרשיע את הנאשמים אלא גם לאסוף ראיות בלתי ניתנות להפרכה לפשעי הנאצים ולעשות דה-לגיטימציה לאליטה הגרמנית המסורתית.
פסק הדין של בית הדין הצבאי הבין-לאומי בא בעקבות הכרזת התביעה על הפשע של תכנון וניהול מלחמה תוקפנית כ"פשע הבין-לאומי העליון" מכיוון ש"הוא מכיל בתוכו את הרוע המצטבר של הכל". רוב הנאשמים הואשמו גם בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות, והשואה הייתה לנושא משמעותי במשפט. 12 משפטים נוספים נערכו על ידי ארצות הברית נגד פושעים בדרג נמוך יותר, שהתמקדו יותר בשואה.
רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בין השנים 1939–1945 פלשה גרמניה הנאצית למדינות רבות באירופה, ביניהן פולין, דנמרק (אנ'), נורווגיה, הולנד, בלגיה, לוקסמבורג, צרפת, יוגוסלביה, יוון וברית המועצות.[1] התוקפנות הגרמנית לוותה באכזריות עצומה באזורים הכבושים; אבדות המלחמה בברית המועצות לבדה כללו 27 מיליון הרוגים, רובם אזרחים.[2] ההתחשבנות המשפטית התבססה על אופיים יוצא הדופן של הפשעים הנאציים, במיוחד על הייחודיות הנתפסת של השואה.
בתחילת 1942 הוציאו נציגי תשע ממשלות גולות מאירופה הכבושה על ידי גרמניה הנאצית הצהרה בשם "עונש לפושעי מלחמה" הדורשת מבית משפט בין-לאומי לשפוט את הפשעים הנאציים שבוצעו במדינות כבושות שונות. ארצות הברית ובריטניה סירבו לאשר הצהרה זו, תוך ציון כישלון ההעמדה לדין של פושעי מלחמה לאחר מלחמת העולם הראשונה.[3] ועדת האו"ם לענייני פשעי מלחמה שבסיסה בלונדון - ללא נציגות סובייטית - התכנסה לראשונה באוקטובר 1943.[4] ב-1 בנובמבר 1943 פרסמו ברית המועצות, הממלכה המאוחדת וארצות הברית את הצהרת מוסקבה, שהזהירה את ההנהגה הנאצית מכוונת החותמים "לרדוף אחריהם עד קצוות תבל... כדי שהצדק ייעשה". ההצהרה קבעה כי אותם בכירים נאצים שביצעו פשעים במספר מדינות יישפטו יחדיו, בעוד שאחרים יישפטו במקומות שבהם ביצעו את פשעיהם.[5]
בוועידת טהראן (1943), ועידת יאלטה (1945) וועידת פוטסדאם (1945) אישרו שלוש המעצמות הגדולות – ארצות הברית, ברית המועצות ובריטניה – את הפורמט להענשת האחראים לפשעי מלחמה בזמן מלחמת העולם השנייה. גם לצרפת הוקצה מקום בין חברי בית הדין. המשפטן הסובייטי אהרן טריינין הגה את הרעיון של פשעים נגד השלום (ניהול מלחמה תוקפנית) שלימים יהיו מרכזיים בהליכים בנירנברג.[6] רעיונותיו של טריינין הודפסו מחדש במערב ואומצו באופן נרחב. ברית המועצות לחצה בצורה אינטנסיבית ביותר כדי לשפוט את המנהיגים הנאצים על תוקפנות בנוסף לפשעי מלחמה. ברית המועצות רצתה לקיים משפט עם פסק דין ידוע מראש בדומה למשפטי מוסקבה, על מנת להפגין את אשמתם של המנהיגים הנאצים ולבנות תביעה לפיצויי מלחמה לשיקום הכלכלה הסובייטית, שנחרבה במלחמה. ארצות הברית התעקשה לקיים משפט שייראה כלגיטימי כאמצעי לרפורמה בגרמניה ולהפגנת עליונותה של המערכת המערבית.[7] ממשלת בריטניה עדיין העדיפה להוציא להורג מנהיגים נאצים, תוך שהיא מציינת את כישלון המשפטים לאחר מלחמת העולם הראשונה וחששות לגבי חקיקה למפרע.[8]
שר האוצר של ארצות הברית הנרי מורגנטאו הציע תוכנית כוללת של דה-נאציפיקציה של גרמניה. זו נודעה לימים כ"תוכנית מורגנטאו". בתוכנית פורטו שיטות של גירוש, עבודות כפייה ודיכוי כלכלי הדומה לאלה של חוזה ורסאי. גם צ'רצ'יל וגם נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט תמכו בתוכנית זו ואף ניסו לקבל על כך אישור בוועידת קוויבק בספטמבר 1944, אם כי בתחילה התנגד צ'רצ'יל לתוכנית.[9] עם זאת הכריזה ברית המועצות על העדפתה להליך משפטי (ככל הנראה ראתה בכך הזדמנות למשפט ראווה). מאוחר יותר הודלפו פרטים לציבור ועוררו בכך מחאה רבתי. רוזוולט, שחש בחוסר ההסכמה הרווח בציבור, זנח את התוכנית.
ביטולה של תוכנית מורגנטאו יצר את הצורך לשיטה חלופית של טיפול בהנהגה הנאצית. תוכנית "משפט פושעי מלחמה ארופאיים" נהגתה על ידי מזכיר המלחמה הנרי ל' סטימסון ומחלקת המלחמה. רוזוולט מת באפריל 1945.
הנשיא החדש, הארי טרומן, הביע תמיכה חזקה בהליך משפטי, וב-2 במאי 1945, במהלך ועידה של האו"ם בסן פרנסיסקו, הכריז על הקמת בית דין צבאי בין-לאומי, מבלי שהתייעץ על כך עם בריטניה וברית המועצות.[10] ב-8 במאי נכנעה גרמניה הנאצית ללא תנאי[11] והביאה לסיומה של מלחמת העולם השנייה באירופה. תנאי הכניעה העניקו למועצה משותפת של בעלות הברית את השליטה והריבונות בגרמניה, ובכלל זה הסמכות להחליט על העמדה לדין של פושעי מלחמה.
ההכנות למשפטים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אמנת לונדון[עריכת קוד מקור | עריכה]
בוועידת לונדון, שהתקיימה בין 26 ביוני ל-2 באוגוסט 1945 ניהלו נציגי צרפת, ברית המועצות, הממלכה המאוחדת וארצות הברית משא ומתן על הצורה שבה ייערך המשפט. עד לסיומו לא היה ברור אם בכלל ייערך משפט.[12]
העבירות שעליהן הועמדו הנאשמים לדין היו פשעים נגד השלום, פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה. בוועידה נדונה השאלה האם מלחמות תוקפניות אסורות במשפט הבין-לאומי המנהגי הקיים; לפני אימוץ האמנה לא היה חוק שקבע אחריות פלילית לתוקפנות. למרות החששות של מדינות אחרות מבעלות הברית, איים איש המשא ומתן האמריקאי ושופט בית המשפט העליון של ארצות הברית רוברט ה. ג'קסון כי מדינתו תנטוש את המשא ומתן אם תוקפנות לא תועמד לדין משום שהיה זה הרציונל לכניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה.[13] עם זאת, הודה ג'קסון בהגדרת פשעים נגד השלום; שלוש בעלות הברית האחרות התנגדו לכך משום שחששו שהדבר יפגע בחופש הפעולה של מועצת הביטחון של האומות המאוחדות.[14]
פשעי מלחמה כבר היו קיימים במשפט הבין-לאומי כהפרות פליליות של חוקי המלחמה ומנהגי המלחמה, אך אלה לא חלו על יחס של הממשלה לאזרחיה. משפטנים חיפשו דרך לשפוט אזרחים גרמניים, כמו יהודי גרמניה הנאצית. הצעה סובייטית ל"פשעים נגד אזרחים" שונתה ל"פשעים נגד האנושות" לפי הצעתו של ג'קסון,[15] לאחר שבוצע שימוש במונח זה בוועדה שהוקמה לאחר מלחמת העולם הראשונה ובמאמצים כושלים להעמיד לדין את מבצעי רצח העם הארמני. ההצעה הבריטית להגדרת פשעים נגד האנושות התקבלה ברובה, כשהנוסח הסופי הוא "רצח, השמדה, שעבוד, גירוש ופעולות לא אנושיות אחרות שנעשו נגד כל אוכלוסייה אזרחית". הגרסה הסופית של האמנה הגבילה את סמכות השיפוט של בית הדין לגבי פשעים נגד האנושות לאלה שבוצעו במסגרת מלחמה תוקפנית. ארצות הברית הייתה מודאגת מכך ששיטת ההפרדה הגזעית של "חוקי ג'ים קרואו" לא תוגדר כפשע נגד האנושות - וגם ברית המועצות רצתה להימנע ממתן סמכות שיפוט לבית דין בין-לאומי לגבי יחס של הממשלה לאזרחיה.
האמנה שיפרה את ההשקפה המסורתית של המשפט הבין-לאומי בכך שהטילה על יחידים, ולא על מדינות, אחריות להפרות. הצעתן של שלוש בעלות הברית האחרות להגביל את הגדרת הפשעים למעשים שבוצעו על ידי מדינות הציר נדחתה על ידי ג'קסון.[16] במקום זאת הגבילה האמנה את סמכות השיפוט של בית הדין למעשיה של גרמניה הנאצית. סעיף 7 באמנה מנע מהנאשמים לבקש חסינות ריבונית,[17] והטענה לפעול לפי פקודות עליונות ניתנה להכרעת השופטים.[18] המשפט נערך על פי חוק מקובל ומתוקן.[19] מנהלי המשא ומתן החליטו כי מושבו הקבוע של בית הדין יהיה בברלין, בעוד שהמשפט יתקיים בהיכל הצדק בנירנברג. נירנברג, ששכנה אז באזור הכיבוש האמריקאי בגרמניה, הייתה מיקום סמלי כאתר של עצרות נאציות. היכל הצדק היה שלם יחסית אך היה צורך לשפץ אותו לקראת המשפט עקב נזק שהוסב למבנה לאחר ההפצצות על העיר במהלך המלחמה; בהיכל שכן גם בית סוהר צמוד שבו ניתן היה להחזיק את הנאשמים.[20] ב-8 באוגוסט נחתמה אמנת נירנברג בלונדון.[21]
השופטים והתובעים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת 1946 היו אלף עובדים במשלחות ארבע המדינות בנירנברג, מתוכם כשני שלישים מארצות הברית. מלבד אנשי מקצוע משפטיים היו חוקרים רבים ממדעי החברה, פסיכולוגים, מתרגמים, מתורגמנים ומעצבים גרפיים, שהכינו את התרשימים הרבים שבהם השתמשו במהלך המשפט. כל מדינה מינתה מטעמה צוות תביעה ושני שופטים, שאחד מהם הוא סגן ללא זכויות הצבעה.
ג'קסון מונה לתובע הראשי מטעם ארצות הברית, וההיסטוריון קים פרימל (אנ') מתאר אותו כ"פוליטיקאי רב-תכליתי ונואם יוצא דופן, אם לא פילוסוף משפטי גדול".[22] התביעה מטעם ארצות הברית סברה שהנאציזם הוא תוצר של סטייה גרמנית מהמערב (תזת זונדרווג) וביקשה לתקן סטייה זו במשפט שישרת גם מטרות גמול וגם חינוכיות. בהמלצתו של ג'קסון מינתה ארצות הברית מטעמה את השופטים פרנסיס בידל וג'ון פארקר (אנ').[23] התובע הראשי מטעם הממלכה המאוחדת היה הארטלי שוקרוס (אנ'), ששימש כתובע הכללי של אנגליה ווויילס, בסיוע קודמו בתפקיד דייוויד מקסוול פייף (אנ'). למרות שהשופט הבריטי הראשי, סר ג'פרי לורנס שימש כנשיאו של בית הדין, בפועל הפעיל בידל את סמכותו יותר מלורנס.
המשפטן היהודי ד"ר יעקב רובינסון שימש כיועץ לענייני יהודים לג'קסון. שמו של רובינסון נקשר כמי שמילא תפקיד מפתח בשכנועו לקבל כהולם את הרעיון החדש פשע נגד האנושות כסעיף אישומם של הנאצים בפשעים נגד היהודים (המונח הופיע לראשונה בכתבי אישום במשפטי נירנברג).[24] אחרי משפט פושעי המלחמה הראשיים, הוא הוסיף לעקוב מקרוב אחרי בירור דינם והליכי ענישתם של פושעי מלחמה בסדרת משפטים הידועה בשם "משפטי נירנברג הנוספים". הוא ייעץ, למשל, לתובע הראשי במשפטו של פרידריך פליק, בריגדיר גנרל טלפורד טיילור.[25]
התובע מטעם צרפת, פרנסואה דה מנטון (אנ'), פיקח זה עתה על משפטיהם של מנהיגי צרפת של וישי; הוא התפטר בינואר 1946 והוחלף על ידי אוגוסט שמפטייה דה ריב. השופטים מטעם צרפת היו אנרי דונדייה דה ואבר, פרופסור למשפט פלילי, וסגנו רוברט פאלקו, שייצג את צרפת בוועידת לונדון.[26] ממשלת צרפת ניסתה למנות עובדים שלא שיתפו פעולה עם משטר צרפת של וישי; כמה מינויים, כולל של דה ריבס, היו של אלה שהיו חברי תנועת ההתנגדות הצרפתית.[27] בציפייה למשפט ראווה מינתה תחילה ברית המועצות את יונה ניקיטצ'נקו כתובע הראשי מטעמה, אך הוא מונה לשופט והוחלף על ידי רומן רודנקו, שנבחר בשל כישוריו כנואם.[28] השופטים והתובעים הסובייטים לא הורשו לקבל החלטות חשובות מסוימות מבלי להתייעץ עם ועדה במוסקבה בראשות הפוליטיקאי הסובייטי אנדריי וישינסקי;[29] העיכובים שנוצרו הפריעו למאמץ הסובייטי לקבוע את סדר היום. השפעתה של המשלחת הסובייטית הוגבלה גם בשל שליטה מוגבלת בשפה האנגלית, היעדר מתורגמנים וחוסר היכרות עם דיפלומטיה ומוסדות בין-לאומיים.[30]
בקשותיו של חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, וכן של הממשלה הזמנית בפולין לקבלת תפקיד פעיל במשפט נדחו.[31] ברית המועצות הזמינה תובעים מבעלות בריתה, כולל פולין, צ'כוסלובקיה ויוגוסלביה; גם דנמרק ונורווגיה שלחו משלחת מטעמם. למרות שהמשלחת הפולנית לא הייתה מוסמכת להתערב בהליך, היא הגישה ראיות וכתב אישום, והצליחה למשוך תשומת לב מסוימת לפשעים שבוצעו נגד יהודי פולין ונגד לא-יהודים.
כתב האישום[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלאכת ניסוח כתב האישום חולקה על ידי המשלחות. הבריטים עבדו על מלחמה תוקפנית; על המשלחות האחרות הוטלה המשימה לסקר פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה שבוצעו בחזית המערבית (צרפת) ובחזית המזרחית (ברית המועצות). המשלחת האמריקאית תיארה את הקונספירציה והפשיעה הנאצית הכוללת של ארגונים נאציים. המשלחות הבריטיות והאמריקאיות החליטו לעבוד במשותף בניסוח ההאשמות של קשירת קשר לביצוע מלחמה תוקפנית. ב-17 בספטמבר[32] נפגשו המשלחות השונות כדי לדון בכתב האישום.
האשמה בקשירת קשר לביצוע פשע, הנעדרת מהאמנה, החזיקה את המגוון הרחב של האישומים והנאשמים ושימשה להאשמת המנהיגים הנאצים הבכירים, כמו גם פקידים שמעולם לא הרגו או רצחו איש או אפילו הורו ישירות להרוג. בכך גם בא הקץ למגבלות האמנה על האשמה בפשעים שבוצעו לפני תחילת מלחמת העולם השנייה. אישומים בקשירת קשר לביצוע פשע היו מרכזיים בתיקים נגד תעמולנים ותעשיינים: הראשונים הואשמו במתן הצדקה אידיאולוגית לביצוע מלחמה ופשעים אחרים, בעוד שהאחרונים הואשמו בכך שאיפשרו את המאמץ המלחמתי של גרמניה.
הבעייה בתרגום כתב האישום והראיות לשלוש השפות הרשמיות של בית הדין - אנגלית, צרפתית ורוסית - וכן גרמנית הייתה חמורה בשל היקף המשימה והקושי בגיוס מתורגמנים, בעיקר מברית המועצות.[33] וישינסקי דרש תיקונים נרחבים בהאשמות בפשעים נגד השלום, במיוחד בנוגע לתפקידו של הסכם ריבנטרופ–מולוטוב בפרוץ מלחמת העולם השנייה. ג'קסון גם הפריד בין אישום בקשירת קשר לביצוע פשע משלושת האישומים האחרים, במטרה שהתביעה האמריקאית תכסה את קשירת הקשר הנאצית הכוללת בעוד שהמשלחות האחרות יבחנו את פרטי הפשעים הנאציים.[34] חלוקת העבודה על כתב האישום והחיפזון שבו הוכן הביאו לכפילות, שפה לא מדויקת והיעדר ייחוס של אישומים ספציפיים לנאשמים בודדים.[35]
הנאשמים[עריכת קוד מקור | עריכה]
כמה מהמנהיגים הנאצים הבולטים ביותר - אדולף היטלר, היינריך הימלר ויוזף גבלס, התאבדו ולכן לא ניתן היה לשפוט אותם. התובעים רצו לשפוט מנהיגים ייצוגיים של הפוליטיקה, הכלכלה והצבא הנאצי. רוב הנאשמים נכנעו לארצות הברית או לבריטניה.[36]
הנאשמים, שרובם לא התחרטו על מעשיהם,[37] כללו שרים לשעבר בקבינט של היטלר: פרנץ פון פאפן (שהיה אחראי לעליית היטלר לשלטון); יואכים פון ריבנטרופ (שר החוץ), קונסטנטין פון נויראט (שר החוץ), וילהלם פריק (שר הפנים), ואלפרד רוזנברג (שר השטחים המזרחיים הכבושים).[38] כמו כן הועמדו לדין מנהיגי הכלכלה הגרמנית, כמו גוסטב קרופ פון בוהלן אונד הלבך, נשיא רייכסבנק לשעבר היילמאר שאכט,[39] אלברט שפר ווולטר פונק, יחד עם פריץ זאוקל, האחראי העיקרי לשעבודם של מיליונים לעבודות כפייה שהיה כפוף לשפר. בעוד שהבריטים היו סקפטיים בהעמדה לדין של מנהיגים כלכליים, היה לצרפתים אינטרס חזק להדגיש את האימפריאליזם הכלכלי הגרמני.[40] המנהיגים הצבאים הנאצים היו הרמן גרינג, וילהלם קייטל, אלפרד יודל, אריך רדר וקרל דניץ. כמו כן, נשפטו גם אנשי התעמולה הנאצית יוליוס שטרייכר והנס פריטשה; רודולף הס, סגנו של היטלר שטס לבריטניה ב-1941; הנס פרנק, המושל הכללי של פולין הכבושה; מנהיג הנוער ההיטלראי באלדור פון שיראך; ארתור זייס-אינקווארט, נציב הרייך בהולנד; וארנסט קלטנברונר, מפקד המשרד הראשי לביטחון הרייך וראש האס דה.
למרות שרשימת הנאשמים הושלמה סופית ב-29 באוגוסט, כבר באוקטובר דרש ג'קסון להוסיף שמות חדשים לרשימה, אך הדבר נדחה.[41] מבין 24 הנאשמים שהועמדו לדין,[42] נשפט גם מרטין בורמן שלא בפניו, מאחר שבעלות הברית לא ידעו על התאבדותו במאי 1945; קרופ חלה מאוד ובכך לא הועמד לדין; ורוברט ליי התאבד לפני תחילת המשפט. נאצים לשעבר הורשו לשמש כפרקליטים[43] ועד אמצע נובמבר היו לכל הנאשמים עורכי דין. עורכי דינם של הנאשמים פנו במשותף לבית הדין בטענה שאין לו סמכות לשפוט את הנאשמים; אך עתירתם נדחתה. הסנגורים ראו עצמם כפועלים למען לקוחותיהם, אך גם למען האומה הגרמנית.[44] בתחילה תכננו האמריקאים לנסות לשפוט 14 ארגונים ומנהיגיהם, אך זה הצטמצם לשישה: קבינט הרייך, חיל ההנהגה של המפלגה הנאצית, הגסטפו, האס אה, האס אס והאס דה, המטה הכללי של גרמניה (אנ') והפיקוד העליון של הוורמאכט. המטרה הייתה להכריז על ארגונים אלו כפליליים, כדי שחבריהם יוכלו להישפט במהירות על היותם חברים בארגון פשע. בכירים אמריקאים האמינו שהרשעת ארגונים היא דרך טובה להראות שלא רק המנהיגים הנאצים הבכירים אחראים לפשעים, מבלי לגנות את העם הגרמני כולו.[45]
העדויות[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך הקיץ נאבקו כל המשלחות הלאומיות לאסוף ראיות לקראת המשפט הקרוב. התובעים האמריקאים והבריטים התמקדו בראיות תיעודיות ובתצהירים במקום בעדויות של ניצולי השואה. אסטרטגיה זו הגבירה את אמינות המקרה שלהם, שכן עדויות מצד ניצולי השואה נחשבה אז לפחות מהימנה וחשופה יותר להאשמות של משוא פנים, אך הפחיתה את העניין הציבורי בהליך.[46] התביעה האמריקאית הסתמכה על דיווחים של המשרד לשירותים אסטרטגיים ומידע שסופק על ידי ייווא והוועד היהודי-האמריקאי,[47] בעוד שהתביעה הצרפתית הציגה מסמכים רבים שקיבלה מהמרכז לתיעוד יהודי בן זמננו. הפרקליטות זימנה 37 עדים לעומת 83 של ההגנה, לא כולל 19 נאשמים שהעידו מטעמם. התביעה בחנה 110,000 מסמכים גרמניים שנתפסו והכניסה 4,600 מהם לראיות,[48] יחד עם סרט באורך 30 ק"מ ו-25,000 תצלומים.
האמנה אפשרה את קבילותן של כל ראיה שנחשבה כבעלת ערך הוכחה, לרבות תצהירים.[49] עקב החוקים שהובילו להתרופפות הצורך בעדויות, לתמונות, לגרפים, למפות ולסרטים היה חלק חשוב בהפיכת פשעים שנחשבו בלתי-אפשריים לביצוע לכאלה שאנשים האמינו כי ניתן היה לבצעם. לאחר שהתביעה האמריקאית הגישה מסמכים רבים בתחילת המשפט, התעקשו השופטים כי כל הראיות יוקראו בפרוטוקול, מה שהאט את התקדמות המשפט.[50] מבנה האישומים גרם גם לעיכובים מאחר שאותן ראיות הוקראו בסופו של דבר מספר פעמים, כאשר הן היו רלוונטיות הן לקנוניה והן לשאר האישומים.[51]
מהלך המשפטים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-20 בנובמבר 1945 החלו המשפטים,[52] לאחר שבקשות לדחות את מועד הפתיחה מהתביעה הסובייטית, שרצתה יותר זמן כדי להכין את התיק, נדחו.[53] כל הנאשמים כפרו באשמה. ג'קסון הבהיר כי מטרת המשפטים התרחבה מעבר להרשעת הנאשמים וטען כי בעוד שארצות הברית "לא ביקשה להרשיע את כל העם הגרמני בפשע", גם המשפט "לא שימש לפטור את כל העם הגרמני מאחריות מלבד 21 גברים בתא הנאשמים".[54] אף על פי כן טענו הסנגורים לעיתים קרובות (אם כי לא רוב הנאשמים) שהתביעה ניסתה לקדם אשמה קולקטיבית גרמנית והתנגדה בכוח לאיש קש זה. העדויות שהוצגו על השואה שכנעו כמה משקיפים במשפט שחלק מהגרמנים ודאי היו מודעים אליה זה בזמן הימשכותה.[55]
התביעה האמריקאית והבריטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-21 בנובמבר מסר ג'קסון את הצהרת הפתיחה של התביעה. הנאום התקבל בחיוב על ידי התביעה, בית הדין, הקהל, ההיסטוריונים ואפילו הנאשמים.[56]
התביעה האמריקאית ירדה מהפסים במהלך ניסיונות לספק ראיות על מעשה התוקפנות הראשון, האנשלוס.[57] ב-29 בנובמבר סירבה התביעה להמשיך ולהציג את הפלישה לצ'כוסלובקיה, ובמקום זאת בחרה להקרין סרט הכולל מראות של מחנות ריכוז והשמדה של גרמניה הנאצית. הסרט, שנערך מצילומי שחרור המחנות, זעזע הן את הנאשמים והן את השופטים, שדחו את המשפט. בחירה חסרת הבחנה והצגה לא מאורגנת של ראיות תיעודיות מבלי לקשור אותן לנאשמים ספציפיים הפריעו לעבודת התובעים האמריקאים על סעיף קשירת קשר לביצוע פשעים נגד האנושות.[58] האמריקאים זימנו את מפקד האיינזצגרופן אוטו אולנדורף, שהעיד על רצח של 80,000 איש על ידי אנשי עוצבותיו, ואת גנרל האס אס אריך פון דם באך-צלבסקי, שהודה כי לוחמה אנטי-מפלגתית גרמנית היא מעט יותר מאשר הסתרת השואה.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- The Memory of Judgment: Making Law and History in the Trials of the Holocaust, by Lawrence Douglas, Yale University Press, 2001
- The Nuremberg Military Tribunals and the Origins of International Criminal, by Kevin Jon Heller, Oxford University Press, 2011
- 'Crimes Against Peace' and International Law, by Kirsten Sellars, Cambridge University Press, 2013
- The Crime of Aggression in International Criminal Law: Historical Development, Comparative Analysis and Present State, by Sergey Sayapin, T.M.C. Asser Press, 2014
- The Betrayal: The Nuremberg Trials and German Divergence, by Kim Christian Priemel, Oxford University Press, 2016
- Soviet Judgment at Nuremberg: A New History of the International Military Tribunal after World War II, by Francine Hirsch, Oxford University Press, 2020
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Sayapin 2014, pp. 151–159.
- ^ Hirsch 2020, p. 56.
- ^ Hirsch 2020, p. 22.
- ^ Hirsch 2020, p. 30.
- ^ Heller 2011, p. 9.
- ^ Hirsch 2020, p. 8.
- ^ Priemel 2016, p. 3.
- ^ Priemel 2016, p. 70.
- ^ FDR and the reshaping of Europe, WW2History
- ^ Hirsch 2020, pp. 45–46.
- ^ Heller 2011, p. 10.
- ^ Sellars 2013, p. 84.
- ^ Sellars 2013, pp. 84–85, 88–89.
- ^ Sellars 2013, pp. 98–100.
- ^ Hirsch 2020, p. 73.
- ^ Sellars 2013, p. 101.
- ^ Sellars 2013, p. 87.
- ^ Heller 2011, p. 11.
- ^ Sellars 2013, p. 85.
- ^ Priemel 2016, p. 76.
- ^ Hirsch 2020, p. 74.
- ^ Priemel 2016, p. 74.
- ^ Priemel 2016, p. 90.
- ^ שבתאי רוזן, "סניגורו הגדול של עם ישראל: לזכרו של יעקב רובינסון (28 בנובמבר 1889 – 24 באוקטובר 1977)", גשר, כ"ד (1978), עמ' 91–101.
- ^ עמרי קפלן פויראיזן, יעקב רובינסון, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית).
- ^ Priemel 2016, p. 75.
- ^ Hirsch 2020, p. 204.
- ^ Hirsch 2020, p. 217.
- ^ Hirsch 2020, p. 9.
- ^ Hirsch 2020, p. 88.
- ^ Priemel 2016, p. 117.
- ^ Hirsch 2020, p. 80.
- ^ Hirsch 2020, pp. 82–83.
- ^ Hirsch 2020, p. 87.
- ^ Priemel 2016, p. 101.
- ^ Priemel 2016, pp. 81–82.
- ^ Hirsch 2020, p. 5.
- ^ Priemel 2016, p. 81.
- ^ Hirsch 2020, p. 76.
- ^ Priemel 2016, p. 82.
- ^ Priemel 2016, pp. 83–84.
- ^ Priemel 2016, p. 133.
- ^ Priemel 2016, p. 91.
- ^ Priemel 2016, pp. 92–93.
- ^ Hirsch 2020, p. 205.
- ^ Priemel 2016, p. 105.
- ^ Priemel 2016, p. 116–117.
- ^ Priemel 2016, p. 148.
- ^ Douglas 2001, p. 111.
- ^ Douglas 2001, p. 18.
- ^ Douglas 2001, p. 16.
- ^ Hirsch 2020, p. 138.
- ^ Hirsch 2020, p. 124.
- ^ Priemel 2016, p. 133.
- ^ Priemel 2016, p. 150.
- ^ Priemel 2016, pp. 106–108.
- ^ Douglas 2001, pp. 20–21.
- ^ Priemel 2016, p. 116.