סוניצ'קה
| ערך זה משתתף בתחרות הכתיבה "מקצרמר למובחר" של ויקיפדיה העברית והוא בשלבי כתיבה. הערך הגיע לשלב הסופי של יצירתו, וכותבו מעוניין כעת בהערותיכם ובהשגותיכם בדף השיחה. לרשימת הערכים המשתתפים בתחרות גשו לכאן. תודה על שיתוף הפעולה ובהצלחה! |
|
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | לודמילה אוליצקיה |
| שפת המקור | רוסית |
| סוגה | סיפורת |
| הוצאה | |
| הוצאה בשפת המקור | נובי מיר, גיליון מס' 7 |
| תאריך הוצאה | יולי 1992 |
| מספר עמודים | 38 |
| הוצאה בעברית | |
| הוצאה | עם עובד |
| תאריך | 2023 |
| מספר עמודים | 69 |
| פרסים | |
| פרס מדיסיס לשנת 1996 | |
| קישורים חיצוניים | |
| מסת"ב | 978-2-07-073872-4 |
  | |
"סוניצ'קה" (ברוסית: Сонечка) היא נובלה מאת הסופרת הרוסייה לודמילה אוליצקיה. הנובלה קרויה על שם הגיבורה הראשית, סוניה או "סוניצ'קה". העלילה, המתפרסת לאורך עשורים, מגוללת את חייה של סוניצ'קה החל מילדותה כתולעת-ספרים, דרך נישואיה, לידת בתה, בגידת בעלה, ומותו. בסוף העלילה סוגרת סוניצ'קה מעגל וחוזרת לקרוא ספרים כפי שעשתה בילדותה.
בניגוד לספרים קודמים של אוליצקיה, שפורסמו בצרפתית, "סוניצ'קה" פורסם תחילה ברוסית בכתב-העת הספרותי "נובי מיר" בשנת 1992 והיה להצלחה מיידית. הנובלה זכתה בפרס מדיסיס היוקרתי לשנת 1996 וכן הייתה מועמדת לפרס בוקר הרוסי לשנת 1993. היא תורגמה ליותר מ-20 שפות, בהן פרסית, שוודית ווייטנאמית. בעברית יצאה הנובלה יחד עם סיפורים נוספים תחת השם "נשות הסְפָר הרוסי" בתרגומו של דן ורשקוב בהוצאת עם עובד.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
לודמילה אוליצקיה (Людмила Улицкая) נולדה ב-1943 בבשקורטוסטן וגדלה במוסקבה[1] למשפחה ממוצא יהודי-בלארוסי.[2] היא בעלת תואר ראשון בגנטיקה מאוניברסיטת מוסקבה.[3] היא עבדה במכון הגנטי של מוסקבה עד שפוטרה מנימוקים של פעילות אנטי-ממשלתית.[4] המירה דתה לנצרות במהלך שנות ה-70, אך מזדהה בתרבותה כיהודייה.[5] לאחר פיטוריה הצטרפה כיועצת אמנותית לתיאטרון הקאמרי היהודי במוסקבה,[1][6] פרסמה סיפורים קצרים, ספרי ילדים, מחזות ופרוזה. נושאי הכתיבה של אוליצקיה עוסקים בין היתר במעמד האישה ברוסיה, במהגרים (ביניהם יהודים), יחסים בין תרבויות ועוד.
בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה, פרסמה אוליצקיה בעיתון האופוזיציוני "נובאיה גאזטה" הצהרה המגנה את המלחמה ויוצאת נגד השלטונות. בעקבות זאת, עזבה את רוסיה והיא חיה בברלין. במרץ 2024, משרד המשפטים של רוסיה הכניס אותה לרשימת הסוכנים הזרים. משמע שאין למכור את ספריה ברוסיה והיא איננה יכולה לקבל מימון ממשלתי לפעילויותיה.[7]
כמו גיבורת הרומן, גם אוליצקיה בילתה את שנות ילדותה מוקפת בספרים, שבויה בעולמם. באחרית הדבר ל"נשות הספר הרוסי", היא מספרת שאת ההשראה לנובלה קיבלה מאחייניתה, סוניצ'קה: ”הגיבורה שלי, הנושאת את אותו שם, קיבלה מסוניצ'קה ההיא את המראה החיצוני, את ענוותה, את טוהרה הנפשי, את הערכתה העצמית הנמוכה מאוד ואת יכולתה לאהוב את קרוביה עד כדי שכחה עצמית. [עם זאת] תשוקה לקריאה, אני מודה, לא הייתה לה.”[8]
עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
הנובלה "סוניצ'קה" מגוללת את חייה של תולעת-ספרים, סוניצ'קה. מאז שחר ילדותה בילתה סוניצ'קה את זמנה שקועה בעולם הספרות הרוסית, חיה את חייה דרך הדמויות בספרים - קופצת מדמות אחת לאחרת. יום אחד, לאחר תחילת מלחמת העולם השנייה, כשסוניצ'קה בת ה-27 עובדת כספרנית בספרייה המקומית, מגיע אדם בשם רוברט ויקטורוביץ' לשאול ספרים. ויקטורוביץ', צייר ואינטלקטואל גולה בן 47, חוזר לספרייה כעבור שלושה ימים ומציע בפתאומיות נישואים לסוניצ'קה. היא מקבלת את ההצעה ויוצאת לחיים חדשים עם בעלה. למרות התחלה מאתגרת המאופיינת בקשיי המלחמה, חורף וחוסר יציבות כלכלית, זוהי תחילתו של עשור של אושר זוגי והרמוניה משפחתית. סוניצ'קה חיה חיים צנועים אך מספקים ביותר תוך כדי שהיא נודדת ברחבי ברית המועצות שלאחר המלחמה לצד בעלה ובתם הטרייה, טניה.
בסופו של דבר, בתחילת שנות ה-50, מתיישבת המשפחה במונמארטר של מוסקבה ונכנסת למעמד הביניים. רוברט מקבל סטודיו לעבוד על ציוריו ולומד להכיר את קהילת האמנים באזור, ואילו סוניצ'קה מבלה את ימיה כתופרת ועקרת בית ללא לאות. במקביל, טניה לומדת ומתנסה בטיבם של יחסי מין עם חבריה לבית הספר, ומקבצת סביבה מחזרים רבים. התנהלות זו גוררת את הרחקתה של טניה ומבית הספר, ומביאה את אביה לרשום אותה ללימודי ערב. בלימודי הערב פוגשת טניה ביאסיה, ילדה פולנייה יתומה. טניה נכרכת אחר אישיותה ויופייה המהממים של יאסיה, ובערב השנה החדשה עולה בידה להזמין את יאסיה לארוחת נובי גוד. יאסיה מקסימה את סוניצ'קה ורוברט, ונשארת ללילה. בלילה היא מפתה את רוברט, ולאחר התנגדות מסוימת מצדו, הוא נעתר לה והשניים פותחים ברומן. לאחר הלילה עוברת יאסיה לגור בביתה של טניה, והופכת לדיירת קבע. לאחר חודשיים של הפסקה, ממשיכים יאסיה ורוברט את הרומן בסטודיו של רוברט. רוברט, שמוקסם גם הוא מאישיותה של יאסיה, מתחיל לצייר פורטרטים שלה. אולם כאשר סוניצ'קה מגיעה לסטודיו, היא רואה את הציורים ומבינה את פשרם.
סוניצ'קה מבינה ששנות נישואיה המאושרים תמו, אולם היא מעלימה עין ורואה ביאסיה את הבת שתמיד חלמה שתהיה לה. לאחר מכן עוברת המשפחה לליחובורי שבפאתי מוסקבה, וסוניצ'קה חוזרת לתחביב הקריאה. רוברט לוקה לפתע בדימום מוחי ומת, משאיר את סוניצ'קה ויאסיה לבד. סוניצ'קה מתכוננת להלוויה ודואגת ליאסיה. בסוף הסיפור, סוניצ'קה מגלה מחדש את אהבתה לספרות, בזמן שטניה עוברת לסנקט פטרבורג, ויאסיה מתחתנת עם אריסטוקרט צרפתי.
דמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- סוניה או בהקטנה סוניצ'קה (במקור: Сонечка) – הפרוטגוניסטית, ספרנית מופנמת ואוהבת ספרים שפוגשת את בעלה לעתיד, רוברט, במהלך עבודתה. לאחר שהתחתנה היא הופכת לעקרת בית המרעיפה על משפחתה אהבה וסבלנות ללא גבול.[9]
- רוברט ויקטורוביץ' (במקור: Роберт Викторович) – אמן גולה שחזר לרוסיה, בעלה של סוניצ'קה. אדם פורה, אינטלקטואל, ופופולרי בקרב קליקת אמני מוסקבה. לא נאמן, ולעתים קרובות מתנשא כלפי אשתו.
- טניה (במקור: Таня) – בתם המפונקת והאנוכית של סוניצ'קה ורוברט, וחברתה של יאסיה. יש לה כישרון למחזרים ולאמנויות. למרות זאת, היא מתנהלת בחוסר מעש ובבטלנות.[10]
- יאסיה (במקור: Яся) – ילדה פולנייה יתומה קשת-יום המסתגלת לשרוד את האירועים הקשים בחייה. היא מנצלת את מיניותה כדי לתמרן אחרים ולשרוד. חברתה של טניה והפילגש של רוברט.
ניתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]
בספרה, מתארת אוליצקיה את סוניצ'קה כעקרת הבית האולטימטיבית. אולם במקום לראות בה אישה מדוכאת, משבחת אוליצקיה את אהבתה הכנה וטיפולה המסור של סוניצ'קה בבני משפחתה.
על פי אוליצקיה, "סוניצ'קה" הוא ”ספר על ספרים, על קריאה ועל משפחה. ככלל, הקו המשפחתי מצטייר בעיניי כחשוב להפליא בחייו של אדם [...]”.[11] עם זאת, לא ניתן שלא לשים לב לתפקיד המכריע שממלאות הדמויות הנשיות בנובלה זו ובנוספות פרי עטה של אוליצקיה. למרות שלאורך העלילה נדמה כי סוניצ'קה היא דמות משנית, הצופה מהצד על התרחשויות החיים, היא למעשה הגיבורה האמיתית. באמצעות אישיותה הייחודית, בהיותה ענווה ונחבאת אל הכלים, מצליחה סוניצ'קה להתעלות מעל לרגשות הקנאה והטינה, כפי שבא לידי ביטוי ברומן בין רוברט ליאסיה. כאשר סוניצ'קה עומדת על טיבו של הרומן בין השניים, היא איננה נוטרת טינה לשניהם, אלא מבינה שרוברט פעל מתוך דחפיו בחיפוש אחר בת זוג צעירה יותר. עובדה זאת משתקפת במחשבותיה: ”כמה זה הוגן שתהיה לצידו היפהפייה הצעירה הזאת [...] ובאיזו חוכמה פעלו החיים כששלחו לו לעת זקנה פלא כזה [...]”[12] דוגמה נוספת לאותה גישה ענווה וצנועה מתבטאת בתפיסת העולם שלה; כיוון שמילדותה חייתה בעולם שכולו בדוי, היא מתייחסת לחייה באופן דומה, כאילו נכתבו על ידי מישהו חכם ממנה. גם כאשר היא סובלת מתלאות והזנחה, היא ממלמלת, "אלוהים, אלוהים, בעבור מה זכיתי לאושר כזה?" קוראים אחדים עלולים לראות בדמותה של סוניצ'קה פתיה תמימה,[13], אך זוהי דווקא ההבנה העמוקה של סוניצ'קה על החיים שמשתקפת מבחירותיה כיצד להגיב להתרחשויות השונות בחייה.[14]
בניגוד לתיאורי נשים קודמים בטקסטים הרוסיים של המאה ה-20, סוניצ'קה מתוארת באופן גס ובלתי מחמיא: ”אפה אכן היה אגסי וחסר צורה, ואילו סוניצ'קה עצמה, גבוהה וגמלונית, רחבת כתפיים, רגליה כחושות ואחוריה מדולדלים מישיבה.”[15] בתחילה, מראה הלא-מושך גורם לה להיראות מעוררת רחמים וצנועה. מאוחר יותר בנעוריה, כאשר היא זוכה ללעג מהסביבה בעקבות אהבה נכזבת, ההבנה כי לעולם לא תהיה יפה פוטרת את סוניצ'קה ממרדף אחר אהבה, ומפנה לקורא מקום למבט על אישיותה. פגמיה החיצוניים רק מדגישים את רוחה האיתנה ואת עומק נפשה. אוליצקיה משרטטת תמונה פנימית ולא מצונזרת של סוניצ'קה, מה שהופך את הבדידות והכאב שלה למוחשיים יותר. בהשוואה לאידיאלים של הנשיות הרוסית והעידן המודרני החדש, קל יותר לחוש אהדה וכבוד לדמויות כמו סוניצ'קה, הקרובות יותר לקרקע המציאות. כמו כן, התמקדותה של אוליצקיה במראה הרגיל ובמאבקיה היום-יומיים מדגישה את סדר היום המפרך שלה: טיפול צייתני בבני המשפחה בכל יום, דאגה לרווחתם הנפשית והפיזית של אחרים, וכן הכנת ארוחות חמות שלוש פעמים ביום. אוליצקיה אינה מדגישה את "פן עקרות הבית" של סוניצ'קה אך מצדיעה לה בשל מסירותה הבלתי מעורערת למשפחתה, כמו גם לאינספור עקרות בית אחרות העושות כמיטב יכולתן עבור משפחותיהן.[14]
דוגמה נוספת לאישיותה החזקה של סוניצ'קה מתבטאת בבתה, טניה. הן סוניצ'קה והן טניה מתוארות כחסרות-חן במובן המקובל, ואפילו כמכוערות ביחס לסטנדרטים מסוימים. חייהן של שתיהן יכלו בקלות להיות מוגדרים לפי מראן החיצוני, אולם בחירתה של סוניצ'קה לפצות על כך ולהעניק לבתה את שחסר לה בילדותה – היא עוד הוכחה לאישיותה החזקה. סוניצ'קה מצליחה לטוות סביב בתה את הסביבה החמה והמעודדת שחסרה לה כשגדלה. עם ההאהבה ותשומת הלב הבלתי מעורערות של אמה, טניה גדלה ומתפתחת לאישה צעירה בעלת ביטחון עצמי רב, המפצה על החסר ביופייה; גם אם היא אנוכית, שלעולם נוטרת לאמה על הבושה וההשפלה שגרמה בילדותה. על אף מגבלותיה, טניה הופכת להיות הגרסה הפמיניסטית והעצמאית שסוניצ'קה מעולם לא יכלה להיות.[14] לדוגמה: היא אוספת מחזרים רבים סביבה, יוצאת לטייל בעולם, ובסופה של העלילה אף זוכה במשרה נחשקת באו"ם.[16]
הן ב"סוניצ'קה" והן ביצירות אחרות ניתן לראות כיצד מעמידה אוליצקיה שוב ושוב את הנשים במרכז העלילה של הסיפורים שהיא כותבת. בהיבט כזה או אחר, הנשים הן תמיד הדומיננטיות בסיפוריה, מתכננות בשקט תוכניות, משתלטות בצורה מוכשרת על חייהן, ודואגות לגברים "החלשים והטיפשים" שבתחילה מחלצים אותן מעוני ומאזורי הספר אך בסופו של דבר מאכזבים אותן.[13] בביקורת על "סוניצ'קה" ויצירות נוספות כתבה רות וולך מאוניברסיטת דרום קליפורניה: ”מכיוון שאוליצקיה נולדה בבשקיריה, היא מביאה לתוך סיפוריה רגישות מהפריפריה, מהמקום שבו המקומיים[17] והרוסים היו צריכים ללמוד לחיות זה לצד זה בלי לעורר פרובוקציות. דמויותיה אוהדות, בין אם הן דתיות, יהודיות, ילדות או זקנות; רובן נשים. [...] בעוד שהדמויות [הנשיות] בכל הסיפורים הללו מעוררות את רחמינו מדי פעם, הן מצליחות לבנות את חייהן למרות כל הסיכויים, ואולי אפילו לשלוט בהם.”[18]
דברים ברוח דומה ניתן לראות בדבריו של מבקר הספרות של העיתון "הארץ", לאו גורביץ, בביקורת על "נשות הספר הרוסי". על הדמויות הנשיות שבספרה כתב גורביץ:
”שלוש משימות הועיד הגורל לאשה הרוסית הכפרית: להינשא לעבד, להעמיד לעבד בן ולהשתעבד לו עד הקבר. כך כותב ניקולאי נקרסוב בפואמה עגומה למדי על חיי האיכרים ברוסיה של המאה ה–19. מכאן גם שואלת לודמילה אוליצקיה את שמו של אחד מסיפוריה, "נשות הסְפָר הרוסי", [...] אבל הרפרור הספרותי הוא כמובן אירוני: בעוד נקרסוב מצייר דיוקן רומנטי של האשה הרוסית המסורה ושל הקורבן שהיא נאלצת להקריב, נשות המאה ה-20 אצל אוליצקיה מקלקלות את השורה, מקצתן לפחות — הן שוכבות עם מי שהן רוצות, עוזבות הכל ובורחות ואינן מתגוררות רק ב"סְפָר", אלא גם במוסקבה ובלנינגרד, בניו יורק ובציריך.”[19]
הצלחה וביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנובלה התקבלה היטב זמן קצר לאחר יציאתה לאור. היא תורגמה ליותר מ-20 שפות וזכתה בפרסים רבים. "סוניצ'קה" זכתה בפרס מדיסיס היוקרתי לשנת 1996,[20] פרס פנה האיטלקי,[21] וכן הייתה מועמדת לפרס בוקר הרוסי לשנת 1993. בנוסף, התרגום האנגלי של הנובלה, שנעשה על ידי ארק טייט, נכלל ברשימה נבחרת של מועמדים לפרס רוסיקה לתרגום לשנת 2007.[22]
למעשה, הן מועד פרסומו של הספר והן הגוף שהוציאו לאור נחשבים למעין נקיטת עמדה. העובדה שהספר הוצא בכתב העת הספרותי הליברלי, "נובי מיר", ובשנת 1992, השנה הראשונה להיווסדות הפדרציה הרוסית, הראתה שלכתיבה הנשית הנאו-רוסית יהיה תפקיד בולט בהערכת העבר הסובייטי ובביקורת עליו.[10] אוליצקיה עומדת בשורה אחת עם כותבות נוספות כגון דינה רובינא, טטיאנה טולסטיה ונוספות שיצירותיהן, שפורסמו לאחר נפילת מסך הברזל, זכו לפופולריות עולמית מהירה[18] (ספריה של אוליצקיה לדוגמה, תורגמו ל-40 שפות ונמכרו כולם בכ-4.5 מיליון עותקים).[23]
בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
 | |
| עטיפת הספר | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | לודמילה אוליצקיה |
| איורים | Marc Klionsky |
| שפת המקור | רוסית |
| סוגה |
רומן  |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה |
1992 |
| עורך | סיוון בסקין |
| הוצאה בעברית | |
| הוצאה | עם עובד |
| תאריך | 2023 |
| תרגום | דן ורשקוב |
| קישורים חיצוניים | |
| מסת"ב | 978-2-07-073872-4 |
| | |
בעברית יצא הסיפור ונוספים פרי עטה של אוליצקיה כאסופה תחת הכותרת "נשות הספר הרוסי" בתרגומו של דן ורשקוב ובעריכתה של סיוון בסקין בהוצאת עם עובד בשנת 2023. הספר נכלל ברשימת ספריה לעם. הספר קרוי כך על שם אחד הסיפורים הקצרים המופיעים בו וכן בשל המכנה המשותף של הסיפורים בו, העוסקים כולם בנשים מאזורי הפריפריה והספר.
להלן רשימת הסיפורים שבכרך:
- סוניצ'קה
- מלכת פיק
- האורלובים-סוקולובים
- נשות הספר הרוסי
- צו-ריך
- חמודי (חמודי תורגם לפני כן על ידי נילי מירסקי ומארק איווניר)
- המשנה
- החיה
- מרק גריסים
לאו גורביץ מ"הארץ" כתב בביקורת על הספר:
זוהי סאגה משפחתית מלאת יצרים המתפרשת על פני עשורים, שקורותיה שזורים בהיסטוריה של ברית המועצות: השנים שלאחר המהפכה, מלחמת העולם השנייה, עידן ההפשרה שלאחר סטלין ותקופת הסטגנציה של ברז'נייב. המהפכה הקומוניסטית מדכאת את הזהות היהודית של הדמויות, וזו נהפכת, במלותיה של אוליצקיה, ל"חלקו התת־מימי של הקרחון התרבותי". אך המחברת, יהודייה במוצאה, אינה נופלת יותר מדי במלכודת הצפויה של כתיבה סנטימנטלית על "גורל יהודי".
— [19]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אריק גלסנר, ביקורתי על "נשות הסְפַר הרוסי" של לודמילה אוליצקיה ("עם עובד", 272 עמ', מרוסית: דן ורשקוב).
לאו גורביץ, "נשות הסְפָר הרוסי": פסיפס של הנפש הרוסית, שחורג מהגבולות הגיאוגרפיים, באתר הארץ, 20 בספטמבר 2023
- Benjamin Sutcliffe, MOTHER, DAUGHTER, HISTORY: EMBODYING THE PAST IN LIUDMILA ULITSKAIA'S SONECHKA AND THE CASE OF KUKOTSKY, The Slavic and East European Journal, Vol. 53, No. 4, pp. 606-622, (WINTER 2009), in JSTOR
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- לודמילה אוליצקיה, נשות הספר הרוסי. תרגם דן ורשקוב, הוצאת עם עובד, 2023.
- Новый мир. 1992. № 7 (ברוסית) הגרסה המקורית כפי שיצאה בגליון (PDF).
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Ludmila Ulitskaya. Arbeit an Europa.
- ^ נשות הספר הרוסי, אחרית דבר. עמ' 267.
- ^ Ludmila Ulitskaya. Read Russia.
- ^ נשות הספר הרוסי, אחרית דבר. עמ' 270.
- ^ Translations, tabletmag.com
- ^ "ELKOST International literary agency – Ludmila Ulitskaya".
- ^ עידן יוסף-ימין, רוסיה בהחלטה קיצונית נגד הסופרת היהודייה עטורת הפרסים. חדשות מאקו.
- ^ נשות הספר הרוסי, אחרית דבר. עמ' 269.
- ^ SONECHKA. Kirkus Review.
- ^ 1 2 Benjamin Sutcliffe (2009)
- ^ נשות הספר הרוסי, אחרית דבר. עמ' 267.
- ^ נשות הספר הרוסי, סוניצ'קה. עמ' 61.
- ^ 1 2 Charles May, Softly strong women are at heart of Russian author's stories. 1 במאי, 2005. SFGATE.
- ^ 1 2 3 Strength in the Soft Domestic of Ulitskaya’s Sonechka. Edited by Natasha Perova. Moscow: Glas, 1988.
- ^ נשות הספר הרוסי, סוניצ'קה. עמ' 7.
- ^ נשות הספר הרוסי, סוניצ'קה. עמ' 73.
- ^ הכוונה היא לעמים נוספים השוכנים בתחום רוסיה.
- ^ 1 2 Ruth Wallach, Reviewed Work: Sonechka and Other Stories by Ludmila Ulitskaya, The Slavic and East European Journal, Vol. 43, No. 4, pp. 713-715 (3 pages), (Winter, 1999), in JSTOR
- ^ 1 2 לאו גורביץ, "נשות הסְפָר הרוסי": פסיפס של הנפש הרוסית, שחורג מהגבולות הגיאוגרפיים, באתר הארץ, 20 בספטמבר 2023
- ^ PRIX MEDICIS.
- ^ Liudmila Ulitskaia. The Shalvi/Hyman Encyclopedia of Jewish Women.
- ^ 2007 Rossica Translation Prize.
- ^ LUDMILA ULITSKAYA. Goethe-Institut Russia.