דיא ווארהייט
דיא ווארהייט (ביידיש: אמת) היה עיתון בשפה היידית שיצא לאור בניו יורק בין השנים 1905–1915. העיתון פנה לציבור הפועלים היהודי בארצות הברית, הביע עמדות יהודיות-לאומיות וסוציאליסטיות גם יחד, זאת בתקופה בה לאומיות וסוציאליזם נתפסו כסתירה.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נקט העיתון קו שתמך במדינות ההסכמה, בניגוד לדעת הקהל היהודית. מחאות ציבור הקוראים, שכללו ביטול מנויים לעיתון, הביאו ב-1915 את מועצת המנהלים להדיח את לואי מילר (אנ'), מייסד העיתון, מתפקידו כעורך וכאחד הבעלים.
רקע לייסוד העיתון ומטרותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
תחילת המאה העשרים הייתה תקופת השיא של ההגירה יהודית לארצות הברית, על רקע פוגרומים ומצוקות כלכליות וחברתיות של יהודי מזרח אירופה.
הפוגרומים החמורים ברוסיה, שהרקע שלהם הייתה מהפכת 1905, תפסו מטבע הדברים מקום מרכזי בסדר היום של הציבור היהודי בניו יורק. אלא שלצד העובדה שהיהודים היו מודאגים מהדיווחים מרוסיה, התקיימה מחלוקת מהותית לגבי הדרכים לסייע: מצד אחד עמדו פילנתרופים שסברו שיש להגיש סיוע הומניטרי על בסיס הטענה שיהודי רוסיה הם אזרחי רוסיה ולא שייכים לעם מסויים, ומצד שני עמדו בעלי גישה לאומית, שסברו שלצד סיוע הומניטרי יש להעמיד את השאלה היהודית במרכז סדר היום הציבורי והמדיני.
לואי מילר, מייסדו ועורכו של הווארהייט, היה ב-1897 בין מקימי הפורוורד. שותפו של מילר היה אברהם (אייב) קאהאן, עורכו הנערץ של הפורוורד. בנושא מצוקת יהודי רוסיה נוצרה קואליציה בין הפילנתרופים שבראשם עמדו יהודים מכובדים כמו ג'ייקוב שיף, לבין אברהם קאהאן וההפורוורד, שכן אלו ואלו סברו שאין דבר כזה עם יהודי.
גליונו הראשון של הווארהייט ראה אור ב-11 בנובמבר 1905. הווארהייט הוקם בתגובה לדומיננטיות הציבורית של הפורוורד, שנקט פרשנות סוציאליסטית לפיה לאומיות בכלל וציונות בפרט הן נחלת העבר, וכי מדובר ברעיונות ובהתארגנויות העומדים בדרכה של מהפכה סוציאליסטית בעולם כולו, כולל בארצות הברית. מטרתו הייתה לקדם את התודעה היהודית-הלאומית על בסיס פרשנות סוציאליסטית, לפיה אין סתירה בין סוציאליזם ללאומיות. בהתאם, הגדיר מאמר המערכת הראשון של הווארהייטר את מטרת העיתון במילים אלו: ”עיתון סוציאליסטי שיפעל לשחרור המעמד העובד, יאבק תמיד למען החלש ונגד החזק, ויהווה בסיס לפעולה מעשית”. בנוסף הצהיר המאמר כי הווארהייט יהיה עיתונו של "העם היהודי באמריקה" וכי העיתון "איננו אורתודוקסי ואיננו מתבולל".[1]
עמדות הווארהייט ביחס לשאלות יהודיות על סדר היום: זהות, הגנה עצמית, הגירה, ציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בגיליון שראה אור כמה ימים מאוחר יותר[דרושה הבהרה], הגדיר מילר את מהותו של העם היהודי:
”אנו נשארים יהודים גם כאשר הדת לא משחקת שום תפקיד. ובכן, מה אנו? לאום [נאציאן] או קבוצה דתית? [...] מה הופך את היהודים לעם אחד? לורד ביירון אמר שמה שמאחד את היוונים זה היותם יוונים, באתונה, אלכסנדריה או קונסטנטינופול. הם שייכים לאומה היוונית. דברים אלו כוחם יפה גם ליהודים. היהודים הם עם ללא ארץ”.[2]
סוגיית הזהות שבה ועלתה במשך שנות הופעתו של העיתון. בגיליון שראה אור בפברואר 1906, דחה מילר את הרעיון שהיהודים הם "גזע", וטען כי ”המאחד את העם הוא ההיסטוריה שלו, ולא הדם, הגזע או הדת”. במישור המעשי קרא הווארהייט להתארגנות על בסיס לאומי, בכל מקום בו יש ריכוז יהודי גדול. עם זאת, הוא לא דחה את הרעיון של התיישבות יהודית בארץ-ישראל, כפי שהציעה בין השאר מפלגת פועלי ציון, אליה חש קרבה על בסיס האידאולוגיה הסוציאליסטית המשותפת. במקביל קרא הווארהייט לחיזוק ההגנה היהודית כנגד הפוגרומים:”יש לצייד את כולם בנשק. כל אשה במקום לרעוד בפינה מפחד ולקרוא תהילים שתחזיק רימון ביד. כל ילד בגיל בר מצווה במקום ללמוד דרשה שיחזיק אקדח ביד. עלינו לעשות הכל כדי להפוך את השימוש בנשק להרגל. כך נשמור על כבודנו. כך ילמדו לפחד מאיתנו ולכבדנו”.[3] הווארהייט ביטא תמיכה בלתי מסויגת בהגירה החופשית, זאת בניגוד לעמדות הרשמיות של פדרציית העבודה האמריקאית, שהסתייגה מההגירה מכיוון שמהגרים היו מוכנים לעבוד יותר שעות תמורת שכר נמוך יותר. עמדה זו עלתה בקנה אחד עם נטייתו של הווארהייט לטובת הכוחות הפוליטיים שתמכו בהגירה חופשית, בראשן המפלגה הדמוקרטית.
סופו של הווארהייט[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ביטא הווארהייט עמדות לא מקובלות על רוב הציבור היהודי. לדעת העיתון, למרות רגש הנקם הטבעי שהביא את רוב היהודים לתמוך במעצמות המרכז בראשותה של גרמניה[דרוש מקור], שהכתה בצאר וברוסיה השנואה, היה על יהודי ארצות הברית דווקא לאמץ את המסקנה השכלתנית, ולהביע תמיכה במדינות ההסכמה, שרק מהן נוצר סיכוי למיגור שלטון הצאר ולשינוי מהותי במעמד המדיני של היהודים. עם פרוץ המלחמה בשנת 1914 עמדה תפוצתו היומית של העיתון על כ-100,000 עותקים[דרוש מקור]. מחאות וביטולי מינויים הביאו את הנהלת העיתון להודיע ב-24 בנובמבר 1914 על כך שמילר כבר איננו עורך העיתון. כמה חודשים לאחר מכן הוא התפטר. העיתון המשיך לפעול עוד זמן קצר, עד שנמכר.
אחרי הצהרת בלפור, ולאחר שגם בפורוורד החלו להבין כי הסוציאליזם ברוסיה איננו אלא המשך שלטון הצאר באמצעים ובצבעים אחרים[דרוש מקור], הלכה דעת הקהל ואימצה במהלך שנות ה-20 את עמדותיו של הווארהייט: ראיית הסוציאליזם והלאומיות כעולים בקנה אחד; תמיכה בכוחות פוליטיים פרגמטיים עד כדי קריאה לציבור המהגרים היהודי לתמוך במפלגה הדמוקרטית (ע"ח ה-SP) בבחירות ב-1932; והבנה שהציונות היא לא רק אפשרות רחוקה אלא גם מעשית, עמדה שהביאה את הפארווערטס לקשור ברית פוליטית עם ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל ועם מפא"י.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- טלי תדמור-שמעוני, "מלחמת העיתונות של לואיס מילר", קשר מס' 8 [1990], עמ' 23–33
- י. חייקין, "לואי מילער, זיין וועג צו דערפאלג", פרייע ארבעטער שטימע, 1.3.1940, עמ' 5-6;
- יואל ענטין, "ווי לואי מילער שטורמער פון אידישער גאס איז געשטארבען איינזאם און פארגעסען", מארגען זשורנאל, 10.1.1943, עמ' 5,9.
- אהוד מנור, "המקום היחיד שמתפתחים בו תרבות יהודית ומוסר יהודי’: יהודי אמריקני בתל אביב, 1911", קתדרה - גיליון 136 (2010), עמ' 91–120
Ehud Manor: Louis Miller and Di Wahrheit ("the Truth"): Yiddishism,* Zionism and Socialism in New York, 1905-1915, Sussex Academic Press, 2012