פורטל:השפה העברית/הידעת?/48

בעברית, השיוך של שם עצם למין דקדוקי עשוי להיות שרירותי, או עשוי להתבסס על תכונה סמנטית של שם העצם, כגון מינו הביולוגי. הוא עשוי גם להתבטא בצורתה המורפולוגית של המלה – סיומת -ה לעצם, שהופכת לסיומת -ת בסמיכות. באותו אופן בערבית, הסיומת היא האות תא מרבוטה - ﺓ, שבסמיכות נקראת כמו –ת, ובלא סמיכות כמו –ה.

כמו כן גם שיוך שמות העצם למין הדקדוקי בעברית הוא במתאם טוב עם השיוך בערבית. דהיינו, מילים דומות צליל, בשתי שפות אלו, המתארות שמות עצם דומים, יהיו על פי רוב באותו מין דקדוקי. הדמיון הוא גם ברשימת היוצאים מן הכלל של שתי השפות. לדוגמה, נקבת החמור, שנקראת בעברית, אתון, נקראת, נקראת בערבית ספרותית (להבדיל מהערבית המדוברת) בשם דומה ל"אתון" (أتان - אַתַאן). דוגמה אחרת: המילה "בוהן" או "יד", שאינן נגמרות ב-ה הן נקבה בשתי השפות. לעומת זאת, בין הצרפתית לאיטלקית, שהן גם כן שפות דומות, לא מתקיים קשר כזה בין המין הדקדוקי של שמות העצם.