משתמש:AddMore-III/הגירת יהודים לארצות הברית במאה ה-19
בין השנים 1880–1920 ניכר גידול באוכלוסייה היהודית בארצות הברית, בעקבות הגירה של יהודים אשר ברחו מרדיפות אנטישמיות בארצות מוצאם במזרח אירופה, כמו רוסיה, גליציה ורומניה.
היהודים בחרו להתגורר בארצות הברית משום שיכולים היו לקבל בה ריבונות על חייהם הפרטיים בלי כל פחד או חשש שמישהו ישלוט בחייהם בכפייה. הם ברחו מהרדיפות שאיימו עליהם בארצותיהם והתקדמו אל עבר חיים חדשים וטובים יותר. לפיכך הגיעו כה הרבה יהודים לארצות הברית. בארצות הברית היו ליהודים חירות ושוויון והם יכלו לקיים את אורח חייהם היהודי.[1][2]
הגורמים להגירה הגדולה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד 1880 התקיימה בארצות הברית קהילה יהודית מצומצמת מאוד, אך בשנים 1880–1920 הייתה הגירה המונית של יהודים ממזרח אירופה.
להגירה היו מספר סיבות:
- מצבם של יהודים רבים היה רע מאוד בתחומי הכלכלה והחברה במזרח אירופה.
- לא היה לאנשים אוכל כדי להאכיל את המשפחות שלהם וילדים רבים מתו מתת תזונה.
- הם לא קיבלו הרבה כסף מהעסקים שלהם או שבכלל לא היה להם עסק.
- הרבה אנשים נרדפו במשך כל חייהם והפכו לקרבנות על ידי הממשל, לכן רצו לחדש את חייהם על ידי הגירה לארץ שתשפר את מצבם הכלכלי והחברתי.
- במדינות המוצא של היהודים הייתה אנטישמיות רבה כלפיהם. ברוסיה, לדוגמה, גרמו ליהודים סבל רב עד שהחליטו להגר למקומות אחרים.[2]
שינויים דמוגרפים בקהילה היהודית בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנים 1880–1920 גדלה אוכלוסיית ארצות הברית גידול מסיבי בעקבות ההגירה היהודית. עד שהחלו ההגבלות על הגירה לארצות הברית בשנת 1924, היגרו לארצות הברית ממזרח אירופה למעלה מ-2.5 מיליון יהודים[3].
642 אלף יהודים היגרו בתקופת זמן של 5 שנים בלבד. קצב ההגירה היהודית גבר מעשור לעשור, הממוצע השנתי של המהגרים עלה משנה לשנה.
רוב יהודי מזרח אירופה התיישבו בחלק הצפוני-מזרחי של המדינה, במקומות כמו ניו ג'רזי וניו יורק. עד מהרה נהפכה ניו-יורק לקהילה היהודית הגדולה ביותר בהיסטוריה. ב-1880 מספר היהודים בעיר עמד על 75,00 עד 80,000. ב-1920 הגיע ל-1,600,000. בשכונת המהגרים לואר איסט סייד הייתה צפיפות אוכלוסין רבה[2].
שינוי באורחות החיים היהודיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת המאה ה-19 נהרו לאמריקה הרבה יהודים אורתודוקסים דתיים ושומרי תורה ומצוות. כך התבססו היהודים כקבוצה אתנית ודתית חשובה בארצות הברית, והיהדות הפכה מאז 1918 לגדולה בתפוצות ישראל. הם הקימו בתי כנסת, חברות ודפוסי חיים תרבותיים משלהם, מבלי להיטמע בשאר המהגרים יוצאי מזרח אירופה. הרחובות שבהם היהודים התיישבו נעשו יהודיים כמעט לחלוטין. היידיש שלטה בשכונה, אווירת השבת ומועדי ישראל העידה על חיי היהודיים הדתיים אשר התיישבו שם. הם הקימו מפעל גדול למלבושים, שהיה סגור בשבת, וגם עודד עריכת תפילות בימי חול. כמו כן במפעל זה לא ייצרו בדי שעטנז.
בסוף המאה ה-19 חל שינוי באורח חיי היהודים המהגרים לארצות הברית.[1] רובם היו פועלים עניים יוצאי רוסיה ופולין, שגדלו בסביבה דתית, ובילדותם למדו תורה. אך בבגרותם הם לא המשיכו לחיות על פי אורח החיים האורתודוקסי. רוב המהגרים היהודיים לא הקפידו על מצוות ואף ויתרו על תפילה בציבור ולימוד תורה. רק בתי כנסת מעטים שמרו על מקום מרכזי בקהילותיהם. ומספר הרבנים מבין המהגרים זכו למוניטין רב בציבור משום שהם הטיפו לאנשי קהילותיהם על היהדות או בזכות גדולתם בתורה.
בעיר ניו-יורק, שהייתה מרכז ליהודים, הניסיונות לגרום ליהודים לקיים את כללי הדת נכשלו בגלל היקפה העצום וגיוונה של האוכלוסייה. רק אחוז קטן מבין המהגרים נשאר נאמן לאורח החיים המסורתי ורוב המהגרים שינו את אורח החיים האורתודוקסי לרפורמי.[1]
השתלבות היהודים בחברה האמריקאית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגירת היהודים הייתה בעלת אופי משפחתי. לרוב היגר המהגר היהודי עם אשתו וילדיו. אם היה מהגר אשר היגר לאמריקה לבדו והוא בעל משפחה, לרוב הצטרפו אליו אשתו וילדיו לאחר זמן מה ומכאן השיעור הגבוה של אוכלוסיית נשים וילדים בהגירה היהודית. השיעור הממוצע של הנשים בהגירה היהודית הגיע ל-44 אחוז, ושל בני פחות מ-14 – ל-25 אחוז. נתונים אלו מוכיחים שההגירה הייתה בכוונת התיישבות והשתקעות בארצות הברית מבלי לעבור למקום אחר.
הצפיפות בשכונת המהגרים גרמה לבעיות חמורות של בריאות ותברואה. אך האווירה ששררה בשכונות העוני הייתה חמה ורבת ביטחון וחיי התרבות היהודים ששגשגו בה. ככל שהתעשרו משפחות היהודים, כך עזבו יותר ויותר את שכונות העוני.[2]
תנועת העובדים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצעירים המשכילים בתקופה זו נמשכו אל עבר הסוציאליזם על כל זרמיו השונים ומגוונים, ורק מעט מן הצעירים נמשכו אל הציונות. תנועת העובדים סייעה לפעולה יהודית תרבותית ביידיש שהגיעה לשיאה בין 1903 ל-1910 ושימשה תחליף מודרני, סוציאליסטי לחיי המסורת היהודית.
מיקום מרכזה של התנועה היה ב"איסט סייד" היהודי של ניו -יורק. העיתונים וכתבי העת ביידיש משכו לניו-יורק מושבה של סופרים, משוררים ומבקרים שיצירותיהם הוצגו באולמי ההרצאות ובבתי קפה של "האיסט סייד". תנועת העובדים דאגה לביטוח בריאות וחיים ליהודים. ילדים יכלו לרכוש חינוך מסורתי אחר הצהריים, שנלמד כשהטקסטים מתורגמים בעל-פה (טייטש) ליידיש. ציבור המהגרים דוברי-היידיש היה חילוני גמור ברובו המכריע, וזהותו היהודית הייתה אתנית-לאומית מן הדגם שצמח בדורות הקודמים במזרח אירופה.
אתגר ההגירה הגדולה[עריכת קוד מקור | עריכה]
האתגר הגדול ביותר שניצב בפני יהודי אמריקה, היה ההגנה על מעמדם בארצות הברית. תרבות המהגרים, יהודים ולא יהודים שהצטופפו בשכונות העוני, גרמה לפחד וסלידה בקרב תושבים ותיקים אמריקאים[2]. היהודי בחברה האמריקאית הרגיש חוסר שייכות מפני שהיה זר לסביבתו. חוסר השייכות גרם להתעוררות רצון היהודים להוכיח בתוקף שיהודי אמריקה הם אזרחים הזכאים למלוא הזכויות כמו כל שאר האזרחים.[2]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אתר מט"ח של הספרייה הטכנולוגית
- אפרים ליסיצקי, "בכף הקלע" (בין סלוצק לבוסטון: ההגירה לאמריקה בעיניו של אפרים ליסיצקי), השילוח, 3, פברואר 2017
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
קטגוריה:המאה ה-19 קטגוריה:הגירה לארצות הברית קטגוריה:יהדות ארצות הברית