חיי מיכלאנג'לו
 | |
| עטיפת הספר "חיי מיכלאנג'לו" | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | אירווינג סטון |
| שפת המקור | אנגלית |
| סוגה | רומן ביוגרפי |
| הוצאה | |
| הוצאה | Doubleday (אנ') |
| תאריך הוצאה | 1961 |
| הוצאה בעברית | |
| הוצאה | עם עובד |
| תאריך | 1965 |
| תרגום | שמואל שניצר |
| מספר עמודים | 825 |
| מהדורות נוספות | |
| תאריך מהדורות נוספות | 1972, 1987 |
חיי מיכלאנג'לו (באנגלית: The Agony and the Ecstasy, מילולית: הייסורים והאקסטזה) הוא רומן ביוגרפי משנת 1961, שנכתב על ידי הסופר האמריקאי אירווינג סטון על חייו של מיכלאנג'לו בואונרוטי.
"חיי מיכלאנג'לו" נחשב לאחת מיצירותיו המובחרות של סטון, והופיע ברשימת רבי-המכר של הניו יורק טיימס לשנת 1961.[1] הספר זכה בפרס מטעם מועדון חבר העמים של קליפורניה (אנ').[2] סטון קיבל על הספר אות הוקרה מממשלת איטליה בגין תרומתו למורשת התרבותית. חלקים מהרומן עובדו לסרט דרמה היסטורי הייסורים והאקסטזה (אנ') שיצא לאקרנים בארצות הברית בשנת 1965, בבימויו של קרול ריד ובכיכובם של צ'רלטון הסטון בתפקיד מיכלאנג'לו, רקס הריסון בתפקיד האפיפיור יוליוס השני ודיאן סילנטו בתפקיד קונטסינה.[3]
כתיבת הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]
לצורך כתיבת הספר, ערך סטון מחקר מקיף: הוא חי באיטליה במשך מספר שנים וביקר ברבים מהמקומות בהם שהה מיכלאנג'לו ברומא ובפירנצה, עבד במחצבות שיש והתלמד אצל פסל שיש,[4] ואף שיתף פעולה עם הפסל היהודי-קנדי סטנלי לואיס (אנ'), שחקר את כלי הגילוף ואת טכניקות הגילוף של מיכלאנג'לו.[5]
מקור עיקרי לרומן הוא 495 התכתבויות בין מיכלאנג'לו ובני משפחה, חברים, בנקאים ואחרים, ביניהן שירים וכתבים אחרים שלו, המשתרעים על פני 67 שנים. כתבים אלה תורגמו מאיטלקית על ידי צ'ארלס ספרוני,[6] שהיה פרופסור לאיטלקית באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. מבחר של הכתבים פורסם בשנת 1962 על ידי סטון בספר בשם "אני, מיכלאנג'לו, פַּסָל".[7]
תיאור ומבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הספר מתמקד בחייו של מיכלאנג'לו – אישיותו, התפתחותו כאמן, הקשר עם משפחתו, המקומות והערים בהם התגורר, קשריו החברתיים והאישיים, ותיאור יצירותיו, תוך התעמקות הן בשיטות עבודתו והן בחוויות האישיות שליוו את תהליך יצירתו. מעבר לכך, זהו סיפורה של תקופת הרנסאנס באיטליה. סטון מתאר את עולמן של פירנצה ורומא בעת ההיא – על המלחמות, היריבוּת בין שתי הערים, הסכסוכים הדתיים, המעמדות החברתיים, הקשרים בין אמני התקופה, ועוד.[8][9]
הספר מחולק לאחד עשר חלקים, שכל אחד מהם מתאר תקופה אחרת בחייו של מיכלאנג'לו.
עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
חלק 1 – האולפן: מיכלאנג'לו, מתבגר צעיר בן 13, מתחיל את התלמדותו באולפן של דומניקו גירלנדיו. זאת, בניגוד לרצונו של אביו, לודוביקו בואונרוטי, שקיווה כי בנו יצטרף לגילדה מסחרית ויעסוק במקצוע מכובד ורווחי. משלא עולה בידו להניאו, הוא מסכים באי-רצון ורוטן כי מיכלאנג'לו ירש את הגֵנים של משפחת אימו, שנפטרה בהיותו בן שש. בילדותו, נהג לבלות זמן רב אצל הטופולינו, משפחה של סתתי אבן מסטיניאנו, הסמוך לכפר הולדתו קפרזה, ולצפות בעבודתם.
חלק 2 – גן הפיסול: גן הפסלים (איט') של לורנצו דה מדיצ'י היה חלק מהאקדמיה לאמנות, אותה הקים לורנצו, שהכילה אוספי יצירות אמנות. גירלנדיו משחרר את מיכלאנג'לו מהתחייבותו, והוא מתחיל את התלמדותו בארמון המדיצ'י בהדרכת ברטולדו די ג'ובאני. ברטולדו מזהה את כישרונו של מיכלאנג'לו, ומקשה עליו, יותר ממתלמדים אחרים, תוך שהוא מעסיק אותו ברישומים ולא ממהר לאפשר לו לפסל. כאן יוצר מיכלאנג'לו את הפסל הראשון שלו – ראש פאון (אנ'), ומוזמן לגור בארמון על ידי לורנצו שמאמין כי מיכלאנג'לו יכול להיות יורשו של דונטלו.
חלק 3 – הארמון: מיכלאנג'לו עובר להתגורר בארמון של משפחת מדיצ'י, שם הוא יוצר קשר קרוב עם קונטסינה, בתו של לורנצו, אף ששניהם יודעים כי לא ייתכן ביניהם קשר רומנטי. במקביל להתלמדותו בפיסול אצל ברטולדו, הוא לומד על התרבות היוונית והרומית ממשוררים, הוגים ואנשי האקדמיה האפלטונית, שנהגו להיפגש בארמון מדיצ'י. בעודו חניך הוא יוצר את שני התבליטים הראשונים שלו – מדונה של המדרגות (אנ') וקרב הקנטאורים (אנ'). בתקופה זו, המטיף ג'ירולמו סבונרולה מתסיס את אנשי פירנצה נגד משפחת מדיצ'י. בהמשך, ברטולדו, מורו של מיכלאנג'לו, נפטר בשיבה טובה ופטרונו, לורנצו, נפטר ממחלה.
חלק 4 – המנוסה: בעקבות מותו של לורנצו, חוזר מיכלאנג'לו להתגורר בבית אביו ומתחיל לעבוד על פסל של הרקולס לזכרו של לורנצו, לו רכש כבוד רב. הוא שואף לפתח את יכולת הפיסול, וכדי ללמוד על האנטומיה של גוף האדם הוא מתחיל לנתח גופות בבית החולים של כנסיית סנטו ספיריטו (אנ'). ראש הנזירים ביקליני מתעלם, בהסכמה שבשתיקה, מכניסתו לחדר המתים בשעות הלילה, וכאות תודה מיכלאנג'לו מגלף עבור הכנסייה את צלב רוח הקודש (אנ'). מיכלאנג'לו מוזמן שוב לגור בארמון מדיצ'י על ידי פיירו דה מדיצ'י (אנ'), בנו של לורנצו. סבונרולה מנצל את אכזבתם של תושבי פירנצה מהפאר הרב שליווה את חגיגות החתונה של קונטסינה, וממשיך להתסיסם נגד משפחת מדיצ'י. ארמון המשפחה מותקף, חפצי ערך ויצירות אמנות רבות נהרסות בידי ההמון. מיכלאנג'לו בורח לבולוניה, ומתארח בביתו של הפוליטיקאי והסופר ג'אנפרנצ'סקו אלדרוואנדי. שם הוא פוגש את קלריסה היפה, שמעוררת בו תשוקה עזה והשראה לכתוב סונטות שירה, ומפתח איתה קשר רומנטי. בזכות קשריו של אלדרוואנדי, הוא מקבל הזמנת עבודה ממועצת בולוניה ויוצר את הפסלים סנט פטרוניוס (אנ') וסנט פרוקלוס (אנ'), וכהוקרה, מעטר עבורו ספר שירים של דנטה. לאחר שהמצב הפוליטי נרגע, מיכלאנג'לו חוזר לפירנצה ומקבל הזמנה מהאחים ג'יובאני (אנ') ולורנצו פופולנו (אנ') ליצור פסל של יוחנן הקדוש בצעירותו, ולורנצו משכנעו לתת לו מראה מיושן ועתיק כדי לקבל עליו מחיר גבוה. מיכלאנג'לו מבצע זאת כמהתלה ויוצר פסל של קופידון ישֵׁן (אנ'). ההונאה מתגלה על ידי החשמן ריאריו (אנ'), שהיה אספן אמנות. הוא מתרשם מכישרונו של מיכלאנג'לו ומזמין אותו לפסֵל ברומא.
חלק 5 – הכרך: מיכלאנג'לו נוסע לרומא ומתארח בארמונו של ריאריו. הוא ממתין להוראת עבודה מהחשמן, שלא מוצא זמן להתפנות אליו. בזמן הזה הוא מגלף את פסל הבכחוס. לאחר שנדחה על ידי החשמן, הוא עובר להתגורר בבית ידידו, הבנקאי ג'אקופו גאלי, שרוכש ממנו את הפסל ומזמין פסל נוסף. מיכלאנג'לו מחליט לעבור לגור בסטודיו משלו עם חניכו החדש ארג'נטו, ומפסל את הפייטה שהוצבה כמעט בחשאי בכנסיית פטרוס הקדוש. לאחר ששומע מיכלאנג'לו מבקרים שמתרשמים מהפסל ומשייכים את פיסולו לאמן אחר, הוא מתגנב לקתדרלה באישון לילה וחורט על גבי הפייטה את המשפט: מיכלאנג'לו בואונרונטי מפירנצה עשׂאוֹ
.[10] לאחר מכן הוא חוזר לפירנצה.
חלק 6 – הענק: בפירנצה שורר שקט יחסי ואמנים רבים שנמלטו ממנה חזרו אל העיר. למיכלאנג'לו נודע כי מועצות הגילדה והקתדרלה הכריזו על תחרות פיסול של גוש שיש ענק שנמצא בידיהן. מיכלאנג'לו מקווה לקבל את העבודה ומתחיל לדמיין בעיני רוחו את הפסל, ואכן מתבשר לבסוף כי הוחלט להפקיד את השיש בידיו. מיכלאנג'לו מפסל את פסל דוד שזוכה לכינוי "הענק" ומוצב אחר כבוד בכיכר הסיניוריה, והופך לסמלה החדש של פירנצה. בהמשך הוא מקבל ממועצת העיר (הסיניורה) הזמנה לפיסול שנים עשר השליחים תמורת בניית בית ואולפן עבודה עבורו. על אף שזכה להכרה על פסלו דוד, מיכלאנג'לו מתקנא בלאונרדו דה וינצ'י, שזוכה להערצת פירנצה ומקבל ממועצת העיר הזמנה לצייר על כותל אולם הסיניורה את קרב אנגיארי. הוא מבקש מראש המועצה סודריני (אנ') אישור לצייר את הכותל הנגדי, ולהוכיח שהוא מתעלה על לאונרדו, ומתווה רישומים לפרסקו קרב קשינה (אנ'). אולם באותו זמן הוא מוזמן לרומא על ידי האפיפיור יוליוס השני כדי לפסל את קברו (העתידי), והמועצה בפירנצה משהה את עבודותיו בעקבות דרישת האפיפיור.
חלק 7 – האפיפיור: מיכלאנג'לו נוסע לרומא, שם האפיפיור מושך את זמנו מיום ליום. מיכלאנג'לו, בעל המזג החם, אינו מוכן לקבל יחס מזלזל ולאחר ששומר הארמון מסרב להכניסו, הוא מחליט לחזור לפירנצה ושולח לאפיפיור הודעה צינית: אב מבורך, היום גורשתי מן הארמון בפקודתך; כיוון שכך, אם תזדקק לי, יהיה עליך לחפשני מחוץ לרומא
.[11] בפירנצה לא מוכנים לחדש את חוזה הפיסול שלו מכיוון שהִמרה את פי האפיפיור. השמועה על הסכסוך מתפשטת והאפיפיור שולח דרישה שיחזור לרומא. לבסוף מיכלאנג'לו מבין שהוא מחריף את המתיחות ואף מסכן את פירנצה, ומתרצה לחזור לרומא כדי לחצוב את הקבר ולהתחיל בביצוע עבודת הציור של תקרת הקאפלה הסיסטינית.
חלק 8 – בית מדיצ'י: זמן קצר לאחר השלמת הקמרון הסיסטיני, האפיפיור יוליוס השני נפטר והאפיפיור ליאו העשירי מחליף אותו. בחגיגות שנערכות לכבוד האירוע, נוהרים אמנים מכל תחומי היצירה לראות את התקרה הסיסטינית, ומכתירים את מיכלאנג'לו בתואר רב-אמן עולמי. קונסיטנה בת לורנצו מתה באיבּה, ומיכלאנג'לו משקיע את צערו בעבודה על פסל משה ועל פסלי העבד המורד והעבד הגוסס. למרות התחייבותו של מיכלאנג'לו ליוליוס השני, האפיפיור ליאו העשירי מושך אותו מהעבודה על הקבר, בכדי ליצור חזית לכנסייה של משפחת מדיצ'י בפירנצה. על אף התנגדותו הראשונית, מיכלאנג'לו מתרצה ונוסע תחילה לקרארה כדי לבחור שיש משובח, אך בגלל קשיים בהעברת השיש, הוא מוצא את עצמו מתכנן, חוצב וסולל דרכים חדשות באחד האזורים הסלעיים והפראיים של איטליה, בכדי להוביל שיש ממחצבות פיטראסנטה (אנ'). בזמן שהוא מצליח במאמץ הזה, מודיעים לו כי הוחלט לזנוח את רעיון החזית לכנסייה ולהשתמש בשיש שלו לצורך ריצוף רצפת הקתדרלה, ומיכלאנג'לו חוזר לפירנצה בתחושה של השפלה ואכזבה.
חלק 9 – המלחמה: האפיפיור ליאו העשירי מת ומוחלף במהירות, תחילה באדריאנוס השישי ולאחר מכן באפיפיור קלמנט השביעי, ממשפחת מדיצ'י. הכנסייה הולכת ומתפלגת, ושליטתה של רומא מתמעטת. בני הזוג מדיצ'י מודחים על ידי אזרחי פירנצה שמחזירים את הרפובליקה הפירנצית. בעקבות המלחמה, מועצת העיר ממנה את מיכלאנג'לו ל"מהנדס ביצורים" כדי לסייע בתכנון ובבניית חומות הגנה לעיר. מיכלאנג'לו מבצע זאת כשהוא נקרע בין נאמנותו לפירנצה לנאמנותו למשפחת מדיצ'י. בסופו של דבר העיר נופלת בידי כוחות האפיפיור, ומיכלאנג'לו בורח לרומא. על אף סיועו לפירנצה הוא מתקבל בברכה על ידי האפיפיור, שמטיל עליו את ציור קיר המזבח בקאפלה, וחוזר לעבוד על פסלי עמודי המצבות, "יום", "לילה, "שחר" ו"דמדומים".
חלק 10 – אהבה: לאחר מותו של האפיפיור קלמנט שביעי, מיכלאנג'לו מקווה כי יוכל להשתחרר מציור הקיר יום הדין האחרון ולעבוד על קברו של יוליוס השני, כפי שהתחייב. אולם האפיפיור הנבחר פאולוס השלישי, דורש בתוקף שישלים תחילה את הפרסקו. בתקופה זו נרקמים קשרי אהבה בינו לבין טומאסו די קאוולירי (אנ'). במקביל הוא פוגש את המשוררת, המרקיזה ויטוריה קולונה, ומתאהב בה עמוקות. קשרי האהבה ביניהם מתקיימים בעיקר בהתכתבויות של רישומים ושירי אהבה. האפיפיור מבקש לחזק את מיכלאנג'לו ולתת לו ביטחון חומרי ומכריז עליו כעל פסל, צייר, ואדריכל של כל הוותיקן, עם קיצבה לכל ימי חייו. מיכלאנג'לו מקבל ביקורות על מערומי הדמויות ב"יום הדין", אולם האפיפיור שבע רצון מהיצירה ומודה לו בהתרגשות במילים: ביום הדין נעמוד כולנו ערומים לפני אלוהים
.[12]
חלק 11 – הכיפה: עם השלמת "יום הדין", האפיפיור פותח את שערי הקאפלה לקהל, ורומא כולה נוהרת לחזות בציורי הקאפלה. מיכלאנג'לו משלים לבסוף את קברו של יוליוס השני. הוא ממונה לאדריכל של בזיליקת פטרוס הקדוש, חרף התנגדותם של אדריכלים ואמנים אחרים, ועובד על תוכניות הבזיליקה. בהמשך, האפיפיור הנבחר פאולוס הרביעי, מאלץ את מיכלאנג'לו לכסות בצבע את מערומי הדמויות בקיר הקאפלה. בזמן שמבנה הקתדרלה ממשיך להיבנות ולהתרחב על פי תוכניותיו, מיכלאנג'לו משלים את שרטוטי הכיפה כפי שהגה אותה בעיני רוחו. שבועיים לפני יום הולדתו התשעים עולה במוחו רעיון לפסל גוש שיש שעמד בביתו בטכניקת פיסול חדשה. תוך כדי עבודה על הפסל הוא חוטף התקפי שבץ, שביניהם הוא ממשיך לפסל במלוא המרץ, עד לקריסתו. רופאיו וחבריו מגיעים אליו וסועדים אותו, והמוני בני רומא מגיעים להיפרד. מיכלאנג'לו מבקש מטומאסו להיקבר בסנטה קרוצ'ה בפירנצה, סמוך לבני משפחתו. טומאסו מבטיח לו שכל בקשותיו ייעשו וכי ידאג שבניית סנט פטרוס תושלם בדיוק לפי תוכניותיו. מיכלאנג'לו נפטר במיטתו, תוך שעוברות מול עיניו תמונות של כל יצירותיו מראשית ימיו. התמונה האחרונה שחולפת בראשו היא של כיפת הבזיליקה, והוא מרגיש כיצד נשמתו פורחת ממנו וממריאה מעלה-מעלה.
דמויות עיקריות[עריכת קוד מקור | עריכה]
משפחת בואונרוטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מיכלאנג'לו בואונרוטי, הגיבור הראשי. בנו השני של לודוביקו.
- לודוביקו בואונרוטי, אביו של מיכלאנג'לו, פקיד מִמשל זוטר, שמתעניין בעיקר בכסף ובהגדלת ההון המשפחתי.
- אלסנדרה (ברונצ'י) בואונרוטי, סבתו של מיכלאנג'לו, שתומכת במיכלאנג'לו ומשכנעת את לודוביקו לאפשר לו לבחור את דרכו כאמן.
- לאונרדו בואונרוטי, אחיו הבכור של מיכלאנג'לו, שהופך לנזיר, מצטרף לכנסייה ותומך בסבונרולה.
- בונארוטו בואונרונטי, אחיו של מיכלאנג'לו.
- ג'ובן סימונה בואונרוטי, אחיו של מיכלאנג'לו, שמצטרף לצבא סבונרולה.
- ג'יסמונדו בואונרוטי, אחיו הצעיר של מיכלאנג'לו.
מורים של מיכלאנג'לו[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דומניקו גירלנדיו, צייר פלורנטיני בעל סטודיו המתמחה בפרסקו, והמורה הראשון של מיכלאנג'לו.
- ברטולדו די ג'ובאני, פסל איטלקי, תלמידו של דונטלו והמורה לפיסול של מיכלאנג'לו, שאיתו הוא מתגורר ועובד בארמון מדיצ'י.
חברים ומכרים של מיכלאנג'לו[עריכת קוד מקור | עריכה]
- משפחת טופולינו, משפחה של סתתי אבן, שמיכלאנג'לו רוכש להם חיבה עמוקה עוד מילדותו, כשלמד מהם את אמנות החציבה באבן.
- פרנצ'סקו גרנאצ'י, צייר מפירנצה וחבר נעורים של מיכלאנג'לו, שבראשית דרכו מביא אותו לאולפן של גירלנדיו, ונשאר איתו בקשר קרוב כל חייו.
- ג'אנפרנצ'סקו אלדרוואנדי, סופר ופוליטיקאי בעל קשרים, שמארח את מיכלאנג'לו בבולוניה ומסייע לו בקבלת הזמנות עבודה.
- קלריסה, אהבתו הראשונה של מיכלאנג'לו, אותה הכיר בבולוניה.
- ג'אקופו גאלי, ידיד של מיכלאנג'לו, בנקאי רומי שעוזר לו בניהול הכספים ומשמש כפטרונו.
- ארג'נטו, חניך של מיכלאנג'לו, שמתגורר איתו בתחילת דרכו ברומא.
- אורבינו, חניך וידיד קרוב של מיכלאנג'לו בשליש האחרון לחייו.
- טומאסו דה קוואלירי, חניך של מיכלאנג'לו בשליש האחרון לחייו, שהופך לחבר קרוב ואהוב של מיכלאנג'לו, ומטפל בו עד יום מותו.
- ויטוריה קולונה, בת אצולה ומשוררת, חברה קרובה ואהובה של מיכלאנג'לו, איתה נהג להתכתב ולהחליף שירי אהבה.
משפחת מדיצ'י[עריכת קוד מקור | עריכה]
- לורנצו דה מדיצ'י, מנהיגה של פירנצה עד יום מותו, איש אמנות והפטרון הראשון של מיכלאנג'לו, שפותח לפניו את דלתות הארמון.
- קונטסינה דה מדיצ'י, בתו של לורנצו וחברת נפש של מיכלאנג'לו.
- פיירו דה מדיצ'י, בנו הבכור של לורנצו, שמזמין את מיכלאנג'לו לשוב ולהתגורר בארמון לאחר מות לורנצו.
אנשי דת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ג'ירולמו סבונרולה, נזיר ומטיף דת קנאי, שמתסיס את פירנצה נגד משפחת מדיצ'י, והופך לשליט העיר לתקופה קצרה.
- ניקולה ביקיליני, ראש הנזירים של כנסיית סנטו ספיריטו, שמאפשר למיכלאנג'לו להיכנס לחדר המתים בבית החולים של הכנסייה.
אפיפיורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יוליוס השני, פטרון אמנויות שמזמין את מיכלאנג'לו לרומא לפסל את קברו ומטיל עליו לצייר את תקרת הקאפלה הסיסטינית.
- ליאו העשירי, בנו השני של לורנצו דה מדיצ'י, שעורך פתיחה חגיגית לקאפלה עם השלמת ציורי התקרה הסיסטינית.
- קלמנט השביעי, אחיינו של לורנצו דה מדיצ'י, פטרון אמנויות שמזמין ממיכלאנג'לו את פרסקו "יום הדין".
- פאולוס השלישי, פטרון אמנויות שדואג כי מיכלאנג'לו ישלים את "יום הדין", וממנה אותו כאדריכל לתכנון מחודש של בזיליקת פטרוס הקדוש.
- פאולוס הרביעי, קנאי דתי המורה למיכלאנג'לו לכסות בצבע את ציורי העירום בקאפלה הסיסטינית, ואף מקצץ בקצבתו.
תרגום[עריכת קוד מקור | עריכה]
הספר תורגם לעברית על ידי שמואל שניצר ויצא לאור לראשונה בשנת 1965 בהוצאת עם עובד. שירי מיכלאנג'לו המופיעים בספר תורגמו על ידי אפרים ברוידא. ב-1972 הספר יצא בסדרת ספרייה לעם של עם עובד במהדורה של שני כרכים, וב-1987 יצאה מהדורה מחודשת בכריכה קשה בכרך אחד.[13]
הספר תורגם לשפות שונות ולדיאלקטים שונים ויצא בעשרות מהדורות ובפורמטים שונים.[14][15] עם פרסומו באנגלית ב-1961, הספר תורגם למספר שפות, ביניהן: איטלקית – בתרגומו של אנריקו דל פיומה; ספרדית – בתרגומו של פדריקו לופז קרוז; גרמנית – בתרגומו של הנס קמפר (גר'). ב-1964 תורגם הספר לפרסית על ידי פרוויז דריוש (פר') וב-1965 לטורקית על ידי ס' ילמאז אוזן. הספר תורגם לשפות רבות נוספות, ביניהן: צרפתית, הולנדית, רומנית, קרואטית, סלובקית, הונגרית, פולנית, רוסית, ארמנית, דנית, שוודית, פינית, סינית, יפנית, בורמזית.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אתי ס', סקירת הספר חיי מיכלאנג'לו מאת אירווינג סטון, באתר סקירות ספרות
- בועז כהן, האקסטזה והעצב של מיכלאנג'לו בואונרוטי, באתר לונדון קולינג
- ד"ר ורדה רוטשטיין מאייר, מיכלאנג'לו שלושה סיפורים באבן (בשילוב קטעים מהספר), באתר ארטיסימה
- מירב גולן, פירנצה - בעקבות מיכלאנג'לו (כולל ציטוטים מהספר), באתר היתרבות
- מירב גולן, רומא - בעקבות מיכלאנג'לו (כולל ציטוטים מהספר), באתר היתרבות
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ספרים בראש רשימת רבי-המכר של הניו יורק טיימס לאפריל 1961, באתר Hawes Publications (באנגלית)
- ^ רשימת California Book Award Winners, באתר Good Reads (באנגלית)
- ^ על הסרט "The Agony and the Ecstasy", באתר IMDb (באנגלית)
- ^ ספריית בנקרופט, רשימות של אירווינג סטון, באתר OAC - Online Archive of California (באנגלית)
- ^ ביל בנטי, על סטנלי לואיס: Montreal Artist Restores 10 Commandments to Stone, באתר The Montreal Gazette, 1 באוגוסט 1964 (באנגלית)
- ^ על צ'ארלס ספרוני - Charles Speroni, Fine Arts; Italian: Los Angeles, באתר OAC - Online Archive of California (באנגלית)
- ^ הספר "I, Michelangelo, Sculptor", באתר Archive Library (באנגלית)
- ^ סקירה ותיאור של הספר, באתר Kirkus Reviews (באנגלית)
- ^ חיי מיכלאנג'לו מאת אירווינג סטון (המהדורה החדשה), באתר עם עובד
- ^ אירווינג סטון, חיי מיכלאנג'לו, תל אביב: עם עובד, 1988, עמ' 392
- ^ אירווינג סטון, חיי מיכלאנג'לו, תל אביב: עם עובד, 1988, עמ' 504
- ^ אירווינג סטון, חיי מיכלאנג'לו, תל אביב: עם עובד, 1988, עמ' 777
- ^ מהדורות הספר חיי מיכלאנג'לו בהוצאת עם עובד, באתר הספרייה הלאומית
- ^ מהדורות הספר בשפות שונות ובפורמטים שונים, באתר World Cat (באנגלית)
- ^ רשימת מהדורות של הספר, באתר Good Reads (באנגלית)
