ויקיפדיה:ערכים מומלצים/המלצות קודמות/יוני 2024

יוני
1 ביוני 2024	יעקב לידסקי (1868 – 1921) היה מוכר ספרים ומו"ל יהודי ורשאי, מחלוצי המו"לות המודרנית של ספרות יידיש. כבנו של מפיץ סופרות סת"ם גדול ברוסיה, לידסקי צבר ניסיון בסחר במוצרי דפוס במוסקבה. בעקבות גירוש מוסקבה נסע לארצות הברית והתיישב בשיקגו, ושם נמנה עם המו"לים הראשונים של ספרי יידיש באמריקה. ב-1899 שב למולדתו והתיישב בעיר ורשה כנציג הוצאות הספרים היהודיות האמריקניות ברוסיה. ב-1900 ייסד את הוצאת הספרים "פּרוֹגרֶס" ('קִדמה'), הנחשבת להוצאת הספרים הראשונה שעסקה בספרות יידיש מודרנית. ההוצאה פרחה יחד עם הגידול הכללי בביקוש לספרים ביידיש מצד קהל קוראים רחב והייתה להוצאת הספרים היהודית המובילה ברוסיה. ב-1911 היה לידסקי בין חמשת המו"לים שייסדו את התאחדות ההוצאה-לאור היידית–עברית "צֶנטרָל", שהייתה ההוצאה לאור היהודית הראשונה שקשרה קשרים עם קהילות יהודיות מחוץ לרוסיה והפיצה את ספריה ברחבי העולם. ב-1915 ייסד בוורשה הוצאת ספרים בשם "יודיש", שהייתה ההוצאה היידית הפעילה ביותר בעיר בתקופת מלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה רכש את בית הדפוס והוצאת הספרים הווילנאיים הוותיקים רוזנקרנץ ושריפטזצר, והוא נפטר ב-1921 בעת ששהה שם לטיפול בעסקי ההוצאה החדשה. על פי תיאוריהם של בני זמנו, לידסקי לא היה לא אינטלקטואל ואיש ספר, אך היה מו"ל נדיב וסוחר הגון ומוצלח למדי. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
2 ביוני 2024	המצור על אנטיוכיה (1097–1098) וכיבושה על ידי הצלבנים היה אחד האירועים החשובים במסגרת מסע הצלב הראשון. המערכה על אנטיוכיה נחלקה לשני שלבים עיקריים: השלב הראשון נמשך מ-21 באוקטובר 1097 עד 2 ביוני 1098 ובסופו נכבשה העיר בידי הצלבנים. בשלב השני התהפכו היוצרות, וצבא מוסלמי צר על העיר, במאמץ לכבוש אותה מחדש מידי הצלבנים. שלב זה ארך מ-7 ביוני 1098 עד 28 ביוני, ובסופו הביסו הצלבנים את הקואליציה המוסלמית ושמרו על שליטתם באנטיוכיה. בתום הלחימה סביב העיר הפכה אנטיוכיה לבירת נסיכות אנטיוכיה הצלבנית. הניצחון הצלבני במערכה שבר את יכולתם של השליטים המוסלמים בסוריה להתנגד להמשך התקדמות מסע הצלב והדרך לארץ ישראל ולירושלים נפתחה בפני הצלבנים. המצור, שנחשב לאחד הקשים ביותר של התקופה, היה גם המבחן הקשה ביותר שעמד בפני הצבא הצלבני במהלך מסע הצלב הראשון. הצלבנים לא הצליחו להבקיע את ביצורי אנטיוכיה ונאלצו להתמודד עם מזג אוויר קיצוני ומחסור במזון, קשיים שהעמידו בסימן שאלה את עצם קיומו של הצבא הצלבני. חוסר יכולתם של הצלבנים להכריע את המגינים מחד, וכשלונם של מגיני העיר והשליטים המוסלמים של סוריה להסיר את המצור מאידך, דחף את הלוחמים בצבאות היריבים למעשים קיצוניים. ככל שהתארך המצור כך גברה רמת האלימות והאכזריות, שהגיעה לשיא עם כיבוש העיר בטבח חסר אבחנה של חיל המצב וחלק מהתושבים. לאחר הניצחון הצלבני על הצבא המוסלמי, שצר על חומות העיר, החל תהליך, שפרופסור יהושע פראוור כותב עליו: "ייתכן שקשה לבני תמותה לעמוד במתחו של מבחן שנמשך שלוש שנים ללא הפוגה... ההשתהות סביב אנטיוכיה הייתה פשיטת רגל מוסרית של שכבת המנהיגות". לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
3 ביוני 2024	דיוקנו של דייוויס ג'פרסון דייוויס היה מנהיג מדינות הדרום (נשיא קונפדרציית המדינות של אמריקה, שנקראה בקיצור "הקונפדרציה") במלחמת האזרחים האמריקנית, בשנים 1861–1865. קודם לכן היה איש צבא ופוליטיקאי שפעל במסגרת ארצות הברית. כחבר המפלגה הדמוקרטית הוא ייצג את מיסיסיפי בסנאט ובבית הנבחרים של ארצות הברית, בתקופה שקדמה להעברת נאמנותו אל הקונפדרציה. בשנים 1853–1857 כיהן כמזכיר המלחמה בממשלו של נשיא ארצות הברית, פרנקלין פירס. דייוויס השתתף במלחמת ארצות הברית–מקסיקו (1846–1848), כקצין בדרגת קולונל ברגימנט מתנדבים. לפני מלחמת האזרחים ניהל מטע כותנה גדול במיסיסיפי ובבעלותו היו 113 עבדים. אף על פי שדייוויס הטיף נגד פרישת הדרום ב-1858, הוא האמין שזכותן של המדינות לפרוש מהאיחוד. היסטוריונים רבים מייחסים כמה מחולשותיה של הקונפדרציה למנהיגותו הקלוקלת של דייוויס. התעסקותו בפרטים, רתיעתו מהאצלת סמכויות, חוסר המשיכה הציבורית שלו, סכסוכים עם מושלי מדינות וגנרלים רבי עוצמה, משוא פנים כלפי ידידים ותיקים, חוסר היכולת להתמודד עם אנשים שלא הסכימו עמו, הזנחת הצרכים האזרחיים לטובת הצבאיים, והתעלמות מדעת הקהל, כל אלו פעלו נגדו. לאחר נפילתו בשבי ב-1865, הואשם דייוויס בבגידה ונכלא בפורט מונרו שבהמפטון, וירג'יניה. הוא לא הועמד למשפט ושוחרר לאחר שנתיים. דייוויס כתב ספר זיכרונות, "עלייתה ונפילתה של ממשלת הקונפדרציה", שהושלם ב-1881. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
4 ביוני 2024	העיירה בוערת (במקור ביידיש: אונדזער שטעטל ברענט!, 'עיירתנו בוערת!'), הידוע גם במילותיו הראשונות: שריפה, אחים, שריפה! (ביידיש: ס'ברענט!, 'שריפה!'), הוא שיר יידי מאת המשורר והמלחין היהודי-פולני מרדכי גבירטיג, איש קרקוב, שנכתב בשנת 1938 כתגובה לאנטישמיות הגוברת בפולין לאחר מות פּילסוּדסקי. באותן שנים התחוללה סדרה של פוגרומים ביהודי פולין, ומקובל כי האירוע שהצית את כתיבת השיר היה פוגרום פּשִיטִיק, שהתרחש במרץ 1936. השיר נחשב לשיר נבואי, שנתפס בדיעבד כעין אזעקה על השואה המתקרבת. השיר מתאר את השרפה וההרס ואת ההשמדה הצפויה וקורא ל"אחים", דהיינו היהודים, לעזרה. הדובר, המתאר באריכות את האסון ואת החורבן האנושי המוחלט הקרב ובא, אינו מזכיר כלל את הגורמים לו, לא כל שכן את זהותם; חִצי הביקורת שלו מופנים דווקא אל ה"אחים", ה"חוֹבְקִים יָדַיִם / בְּלִי הוֹשִׁיט עֶזְרָה, / בְּלִי כַּבּוֹת אֶת אֵשׁ הַלַּהַב, / אֵשׁ הָעֲיָרָה", ושלהם הוא קורא לפעולה: "מֵרָחוֹק אַל תַּעֲמֹדוּ, / כִּי הָאֵשׁ עוֹלָה. / אַל נָא תְּחַבְּקוּ יָדַיִם, / הַשְּׂרֵפָה גְּדוֹלָה!". זהו שירו המפורסם ביותר של גבירטיג, כמו גם אחד השירים המזוהים ביותר עם זיכרון השואה. במלחמה הוא הושר בגטאות ובמחתרות היהודיות, ולאחריה הפך לאחד השירים המושרים ביותר בטקסי זיכרון יהודיים לשואה, לצד המנון הפרטיזנים היהודים של הירש גליק. בעברית הוא מוכר בתרגומו של אברהם לוינסון, שהתפרסם ב-1945. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
5 ביוני 2024	קרב מידווי קרב מידוויי (בהיסטוריוגרפיה היפנית נודע הקרב בשם "מבצע מי") היה קרב ימי מכריע במערכה באסיה ובאוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה. בקרב זה, המהווה בעצם את נקודת המפנה העיקרית בזירת האוקיינוס השקט, במלחמת העולם השנייה, הביס הצי האמריקני, בפיקודם של האדמירלים צ'סטר נימיץ, פרנק ג'ק פלטצ'ר וריימונד ספרואנס, את הצי הקיסרי היפני, בפיקודם של האדמירלים איסורוקו יממוטו, צ'ואיצ'י נגומו ונובוטאקה קונדו, בסמוך לאטול מידוויי. הצי הקיסרי היפני לא התאושש מהמכה שספג בקרב זה. בקרב מידוויי, בדומה להתקפה על פרל הארבור שישה חודשים לפני כן, שמו לעצמם היפנים למטרה להשמיד את כוחות הצי האמריקני באוקיינוס השקט, על מנת להקל על קידום מרחב השגשוג המשותף של מזרח אסיה רבתי. הם קיוו שתבוסה נוספת באזור תנחית מכה אנושה על המוראל האמריקני ותאלץ את האמריקנים לבקש הפסקת אש, מהלך שיבטיח שליטה יפנית באוקיינוס השקט. הצי היפני תכנן לפתות את כוח נושאות המטוסים של הצי האמריקני לחשוף את עצמו, ואז להשמידו. בנוסף, כללה תוכנית הקרב היפנית את כיבוש אטול מידוויי על מנת שישמש בסיס קדמי במערך ההגנה ההקפית שהקימה האימפריה היפנית בתגובה לפשיטה של דוליטל על טוקיו. חיסרון משמעותי בתוכנית הקרב היפנית היה הערכה שגויה של מצבו של הצי האמריקני ושל התגובה האמריקנית. חשוב מכך, מפענחי צפנים אמריקנים הצליחו לפצח את הצופן בו השתמש הצי הקיסרי וידעו מראש את תאריך המתקפה ואת מיקומה, ובשל כך היה יכול הצי האמריקני להתכונן ולארוב לצי האויב. כל ארבע נושאות המטוסים היפניות שהשתתפו בקרב, וכן סיירת כבדה אחת, טובעו, ואילו האמריקנים איבדו נושאת מטוסים אחת ומשחתת אחת. לאחר התבוסה במידוויי והתבוסה במערכה הממושכת באיי שלמה, לא הצליחה האימפריה היפנית להחליף את אבדותיה בחומר (בעיקר נושאות מטוסים) ובלוחמים (בעיקר טייסים מיומנים) בקצב המספיק להתמודדות עם התבוסות, בעוד העוצמה התעשייתית של ארצות הברית הקלה מאוד על התאוששות הצי האמריקני באוקיינוס השקט. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
6 ביוני 2024	תומאס מאן, 1939 מוות בוונציה היא נובלה מאת הסופר הגרמני, חתן פרס נובל לספרות ומגדולי הסופרים במאה ה-20, תומאס מאן. הנובלה, המתארת את מסעו של הסופר הבדוי גוּ‏סטָ‏אב פוֹ‏ן אַ‏שֶׁ‏נבַּ‏‏אך לאיטליה ואת תשוקתו לנער בשם טַ‏אדְז'וּ‏, מבוססת על אירועים ביוגרפיים מחיי מאן ופורסמה לראשונה בשנת 1912. מוות בוונציה נחשבת ליצירת מופת בולטת שנהנתה מפופולריות רבה ולאחת מפסגות יצירתו של מאן. היצירה שנכתבה בצעירותו של מאן, לפני מלחמת העולם הראשונה והשנייה, חושפת את הקשר הסמוי והמסוכן בין האסתטיות והברבריות, זיקה שעשויה להביא את התרבות למצבים קיצוניים. אותה סגידה ליופי שאשנבאך מקדיש לה את חייו מדי יום ביומו ושהתגלגלה לאחר שמלאו לו חמישים בפרץ תשוקה הומוארוטית, הביאה אותו לסימאון מפני אסון הטבע המתרחש ולמותו שלו. יש הרואים ביצירה זו, בניתוח ממרחק השנים (וכך גם מאן בעצמו ראה בערוב ימיו), סוג של חזון או נבואה לזיקה שנתגלתה לימים כמאפיין מובהק של הפאשיזם והנאציזם בשנות ה-30 וה-40, ושל תרבות המערב בעשרות השנים האחרונות, בה הונהגו קידוש וסגידה ליופי הגופני תוך אובדן מוחלט של ערכים אחרים.‏‏‏ הנובלה זכתה לעיבודים רבים, לאופרה, סרטים וסדרת טלוויזיה ופרשנים מסוימים מצאו בתוכנה רמזים לחלקים נסתרים מאישיות הסופר, רמזים שקיבלו אישוש כשפורסמו יומני הסופר עשרים שנה לאחר מותו. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
7 ביוני 2024	קטר חונה ליד הרציף בתחנת רעמסס, קהיר הרכבות במצרים היו הרכבות הראשונות ביבשת אפריקה. כבר בשנת 1851 החלה סלילת מסילות רכבת במצרים, והתפתחות הרכבת במדינה זו מלווה כמה מן האירועים הבולטים של התקופה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה, קהיר הייתה אחת משלוש הערים המרכזיות באימפריה הבריטית, לצד לונדון וניו דלהי. מצרים הייתה לנקודת כינוס מרכזית לכוחות הצבא הבריטי בשתי מערכות גדולות, האחת בדרדנלים והשנייה במערכה לכיבוש ארץ ישראל, והרכבת המצרית גויסה, רובה ככולה, למאמץ המלחמתי. כאשר החלו הכוחות הבריטים להתקדם מזרחה בחצי האי סיני, בשלהי 1916, נסללה מסילת רכבת לאורך החוף הצפוני של חצי האי. המסילה יצאה מן העיר קנטרה, על גדת תעלת סואץ, והגיעה עד לעיר רפיח, שבינה ובין עזה עבר קו החזית בין הצבא העות'מאני לצבא הבריטי. לאחר שכבשו הכוחות הבריטים את עזה, הוארכה המסילה אל העיר, ולאחר שנכנסו לארץ ישראל, הגיעה המסילה עד לעיר לוד. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
8 ביוני 2024	אזור מרכז הכרמל כיום מרכז הכרמל שבחיפה, הוא אזור מגורים, תרבות ופנאי על רכס הכרמל. עד אמצע המאה ה-19 לא שימש רכס הכרמל למגורים, פרט למגורים ארעיים של רועים ומתבודדים, משום שהיה מרוחק מאזור החוף ומחיפה העתיקה מוקפת החומה. הבעלות על אדמות רכס הכרמל התחלקה בין המדינה, המסדר הכרמליתי, ותושבי הכפר הערבי א-טירה (במקום בו כיום נמצאת העיר טירת כרמל). על ההר התפרסה דרך משובשת אחת הידועה בשם "הדרך העליונה" (בניגוד ל"דרך התחתונה" הנקראת כיום "דרך ההגנה"). במהלך המאה ה-19 רכש המסדר הכרמליתי נחלות בסטלה מאריס ובוואדי שיח‏‏. התיישבות הגרמנים הטמפלרים על הכרמל בסוף המאה ה-19 סימנה את תחילת פיתוח המקום. קניית אדמות האזור על ידי חברת הכשרת הישוב, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, הביאה לפיתוח האזור כשכונה יהודית מוקפת גנים, כפי שהיא מוכרת כיום. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
9 ביוני 2024	הצגה גרפית של השינוי הרגעי בתמונת המרחב-זמן מנקודת מבטו של צופה שתנועתו משתנה. עם שינוי אופי המהירות תמונת המרחב-זמן סובבת ומתפתלת, והוא מצטייר כעקום. מרחב-זמן הוא המרחב הארבעה-ממדי, שנהוג לייצגו על ידי מערכת של קואורדינטות מרחביות וקואורדינטת זמן, שכל נקודה בה מציינת אירוע המתרחש במקום ובזמן מסוימים‏. לעיתים נקרא גם מרחב מינקובסקי, על שם המתמטיקאי הרמן מינקובסקי, שהציע ב-1907 את הרעיון והמודל המתמטי הראשון של מרחב-זמן. המרחב-זמן הוא אחד הביטויים הבולטים להבדל בין התפיסה המכנית קלאסית, הרואה בזמן ובמרחב ממדים נפרדים ובלתי תלויים, לבין התפיסה היחסותית, הרואה בזמן ובמרחב גדלים הקשורים זה בזה, ותלויים בתנועה היחסית של הצופה והאובייקט הנצפה, ובהשפעת שדות גרביטציה. השימוש במודל המרחב-זמן איפשר את המעבר מהייצוג הסטטי והרגעי של אירועים, המאפיין את המרחב התלת-ממדי, לייצוג משוכלל יותר, המעניק תיאור רציף ושלם של היקום המתפתח‏. מעבר לכך, הגאומטריה והמטריקה של המרחב-זמן היוו כלי מרכזי להבנת, הפשטת והעברת רעיונות יסוד בתורת היחסות הפרטית והכללית, כמו גם לפיתוחם של הללו ושל תאוריות אחרות העוסקות ברמת המיקרו והמקרו של היקום. רעיון המרחב-זמן לא רק הצליח להמחיש את קביעותיה של תורת היחסות, ובייחוד את ההשקפה שמרחב וזמן הם שתי פנים של ישות אחת, אלא גם שינה את ההשקפה על היקום בהעניקו לזירת האירועים עצמה גוף ו'חיים'; תחת מרחב סטטי, שהוא המקום בו דברים נמצאים, ואשר 'אינו עושה כלום', נעשה מעבר לזירה דינמית יותר: מרחב-זמן המנחה את תנועת החומר והאנרגיה, שתצורתו נקבעת על ידי החומר והאנרגיה, ואשר לפי הקוסמולוגיה בת ימינו נוצר במפץ הגדול. במהלך המאה העשרים, עם השתרשות תורת היחסות, חדר מושג המרחב-זמן לתחומים שונים של הפיזיקה, ואף החל לשמש כשם כללי למארג היקום או ה'עולם שלנו'. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
10 ביוני 2024	איור מימי הביניים המתאר קרב אלופים בין ז'אן הרביעי דוכס ברטאן לבין לואי הראשון רוזן אנז'ו על השליטה בחבל ברטאן. דו-קרב (או דוקרב) הוא עימות, לרוב מזוין ובדרך כלל בין שני אנשים, שנועד להשיג הכרעה בנושא שבמחלוקת. בדרך כלל המונח מתייחס לקרב פנים אל פנים המאורגן מראש ומתנהל בהסכמה, ועל פי כללים שנקבעו בין שני מתמודדים, תוך שימוש בנשק קר או בנשק חם ולעיתים באמנויות לחימה ללא נשק. בהשאלה מתייחס המונח לקונפליקט בין כוחות מנוגדים או תחרות עזה בין יריבים. לאורך ההיסטוריה שימש דו-קרב כאמצעי להכרעת סכסוכים וחילוקי דעות. קרב אלופים, שהוא צורה מסוימת של דו-קרב דוגמת הקרב בין דוד וגוליית, שימש להכרעת סכסוך גדול בין שני צבאות. דו-קרב במסגרת משפט האל שימש להכרעות בסכסוכים משפטיים. דו-קרב נערך על מנת להוכיח נחישות ונכונות להקריב חיים על מנת להגן על הכבוד, ומסתיים כאשר אחד הצדדים הגיע לידי סיפוקו או כאשר לפחות אחד מהצדדים נהרג. בצורה זו הדו-קרב נערך בין שני לוחמים גברים, בדרך כלל מהמעמדות הגבוהים, ושימש להכרעת סכסוכים אישיים, משפטיים ופוליטיים. שורשיו נעוצים בקוד האבירות של מעמד האבירים בימי הביניים ובמורשת של הטורנירים והיה חלק מהמערכת החברתית ובעיקר הצבאית, עד לתחילת המאה העשרים. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
11 ביוני 2024	ישראל יעקב קליגלר (24 באפריל 1888 – 23 בספטמבר 1944) היה מיקרוביולוג ישראלי בעל שם בינלאומי. מראשוני הפרופסורים באוניברסיטה העברית ומייסד המחלקה להיגיינה ולבקטריולוגיה. ממניחי היסודות למחקר בתחומי הבקטריולוגיה, הפרזיטולוגיה, הווירולוגיה, האפידמיולוגיה, התזונה ובריאות הציבור בארץ-ישראל. פיתח קרקע מזון לבידוד וזיהוי חיידקי מעיים, הנמצאת בשימוש עד היום וקרויה על שמו – "מצע קליגלר". תרומתו המרכזית בפיתוח ארץ-ישראל הייתה תכנון וארגון המלחמה נגד המלריה, שבסיומה הודברה המחלה כליל לאחר מותו. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
12 ביוני 2024	תמונה של הנשיא בוש משנת 1992 ג'ורג' הרברט ווקר בוש היה פוליטיקאי אמריקאי שכיהן כנשיאהּ ה-41 של ארצות הברית מ-1989 עד 1993 וכסגן נשיא ארצות הברית ה-43 מ-1981 עד 1989. בוש נולד ב-1924 במילטון שבמסצ'וסטס. בעקבות המתקפה על פרל הארבור ב-1941 דחה את לימודיו באוניברסיטה, התגייס לצי ארצות הברית ביום הולדתו ה-18, והפך לטייס הקרב הצעיר ביותר ששירת אז בצי (לפני יום הולדתו ה-19). ב-1966 נבחר לבית הנבחרים. ב-1971 מינה אותו הנשיא ריצ'רד ניקסון לשגריר ארצות הברית באו"ם, וכעבור שנתיים התמנה ליושב ראש הוועדה הרפובליקנית הלאומית. בהמשך מונה לתפקיד מנהל ה-CIA. ב-1980 התמודד על מועמדות המפלגה הרפובליקנית לקראת הבחירות לנשיאות, אך הובס בפריימריז בידי רונלד רייגן. רייגן בחר בבוש כעמיתו למירוץ, ובעקבות זכייתו בבחירות מונה בוש לתפקיד סגן נשיא ארצות הברית. כסגן נשיא היה בוש אחראי למספר שטחי פעולה בתחום הפנים, כמו דה-רגולציה ותוכנית המלחמה בסמים, וערך מספר ניכר של ביקורים מעבר לים. בשנת 1988, לקראת סיום תקופת כהונתו השנייה כסגנו של רייגן, ניהל בוש מסע בחירות לנשיאות, והביס את יריבו הדמוקרטי מייקל דוקאקיס. בכך היה לסגן הנשיא המכהן הראשון שנבחר לנשיאות מזה למעלה מ-150 שנה, והאחרון עד כה. בתקופת נשיאותו של בוש התרחשו אירועים היסטוריים רבים: הפלישה האמריקאית לפנמה, מלחמת המפרץ, נפילת חומת ברלין ונפילת מסך הברזל. בוש חתם על הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה, אשר יצר גוש סחר בין ארצות הברית, קנדה ומקסיקו. במהלך מלחמת המפרץ נהנה בוש מאחוזי פופולריות גבוהים, שנחלשו בהמשך בגלל המיתון הכלכלי, הגרעון התקציבי, והפשיעה בערים. בשנת 1990 העלה את שיעורי המיסים, חרף העובדה שהבטיח לציבור שלא יעשה זאת. הפרת ההבטחה הרחיקה ממנו שמרנים רבים, ובבחירות שנערכו בשנת 1992 הפסיד את הנשיאות, לאחר תקופת כהונה אחת, לביל קלינטון. בוש עזב את הפוליטיקה בשנת 1993. ב-1997 נפתחו הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים הקרויים על שמו. עם ניצחון בנו ג'ורג' ווקר בוש בבחירות לנשיאות ב-2000 היו השניים לצמד השני של אב ובן שכיהנו כנשיאים, אחרי ג'ון אדמס וג'ון קווינסי אדמס. בנובמבר 2018 הלך בוש לעולמו. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
13 ביוני 2024	צ'ארלס הוֹהי (1925–2006) היה מדינאי אירי שכיהן כטישַך (ראש ממשלת אירלנד) מטעם מפלגת פיאנה פול. הוא כיהן במשרה במשך שלוש קדנציות בין השנים 1979–1992. הוהי נבחר לראשונה לדאל אירן, הפרלמנט האירי, ב-1957, ונבחר מחדש בכל מערכות הבחירות עד 1992. כיהן גם כשר הבריאות והרווחה (1977–1979), כשר האוצר (1966–1970), כשר החקלאות (1964–1966) וכשר המשפטים (1961–1964). הוהי נחשב לאחד הפוליטיקאים האירים הדומיננטיים והשנויים במחלוקת, בתקופתו. עם כניסתו לממשלה בתחילת שנות השישים הפך להיות סמל לדור חדש של שרים איריים. כראש ממשלה, נזקף לזכותו, על פי כמה כלכלנים, השינוי לטובה בכלכלת אירלנד של סוף שנות השמונים. עם זאת, הקריירה הפוליטית שלו עמדה גם בסימן של כמה שערוריות. כשר אוצר, היה הוהי מעורב בשערוריית הנשק של 1970, שערורייה שכמעט וחיסלה את הקריירה שלו. לאחר ששוקם המוניטין שלו, הוא ניזוק שוב עקב פרשת רצח מוזרה שאירעה ב-1982, כשכיהן כראש ממשלה. ארבע פעמים הוא עמד בפני הדחה מתפקידו כמנהיג המפלגה, ובכל פעם הצליח "לחמוק" מהדחה זו, מה שהעניק לו את הכינוי "הודיני הגדול". גילויים על חלקו בשערוריית הציתות לטלפונים אילצו אותו להתפטר מתפקידו כראש הממשלה, ואף לפרוש מהחיים הפוליטיים, ב-1992. לאחר פרישתו של הוהי, גילויים נוספים על שחיתות, מעילות, העלמות מס ורומן מחוץ לנישואין שנמשך 27 שנים, הכתימו לחלוטין את המוניטין שלו. הוא מת מסרטן הערמונית ב-2006, בגיל 80. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
14 ביוני 2024	חפצים דוממים באטלייה. נחשב לדאגרוטיפ הראשון או למוקדם ביותר ששרד. צולם על ידי דאגר ב-1837 ושמור כיום במרתפי החברה הצרפתית לצילום בפריז (SFP). עם השנים נעלם המראה והדאגרוטיפ הפך למשטח מונוכרומטי חסר דימוי. דאגֵרוֹטִיפּ‏ הוא אחד מתהליכי הצילום המוקדמים ביותר, והראשון שהופץ באופן מסחרי. את התהליך פיתח ב-1836 הצייר ומעצב התפאורות הצרפתי לואי ז'אק מנדה דאגר, כשכלול של ההליוגרפיה שהומצאה ב-1826 על ידי ז'וזף ניספור נייפס. התהליך התבסס על טכניקה המטביעה בעזרת קרני-אור את הדימוי המצולם באופן פוזיטיבי, ישירות על פני לוח כסף ממורק שהונח בגב קמרה אובסקורה. הדאגרוטיפ אינו תהליך הצילום הראשון, אך היה מתהליכי הצילום הראשונים שהצליחו לרשום ולקבע בצורה טובה ויציבה את הדימוי המצולם. הדאגרוטיפ הפך לשיטת הצילום המסחרי הראשונה, והיה נפוץ בעיקר בשנות הארבעים והחמישים של המאה ה-19. הפיכת הצילום לטכניקה שנמצאת בהישג ידו של הציבור הרחב, יצרה מצב חדש שהיו לו השלכות חברתיות, מדעיות ותרבותיות ניכרות. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
15 ביוני 2024	סמל ההגנה בשנות הארבעים ארגון ההגנה היה הארגון הצבאי הגדול והמרכזי של היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, והיווה למעשה את התשתית להקמת צה"ל עם הקמת המדינה. "ההגנה" הוקמה ביוני 1920 ובתחילה כללה כוחות מקומיים מצומצמים בהיקפם וללא שליטה מרכזית. רק בשנות ה-30 החל הארגון להתפתח. לנוכח המרד הערבי הגדול, החלה "ההגנה" לשתף פעולה עם הבריטים בגיוס נוטרים ובהקמת יחידות לוחמים כגון פלוגות השדה ופלגות הלילה להגנת היישוב כנגד התוקפים. לאחר מכן הקימה שני כוחות מרכזיים – החי"ש (חיל השדה) והפלמ"ח. מלבד האימונים הצבאיים, כוחותיה השתתפו בפעולות גדולות נגד הבריטים, בהבאת מעפילים לארץ ובהתיישבות. "ההגנה", באמצעות 12 חטיבות הלוחמים שהקימה, ניהלה את השלבים הראשונים של מלחמת העצמאות, במבצעים הגדולים לכיבוש הארץ מן הגליל ועד לנגב, ובלחימה נגד הפלישה של ארצות ערב לארץ ישראל, ולה תרומה מכרעת לניצחון במלחמה זו. במאי 1948, תוך כדי סערת הקרבות, הפך הארגון לצה"ל. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
16 ביוני 2024	צלמית ברונזה של בעל מהמאות ה-14 עד ה-12 לפני הספירה שנמצאה בחפירות באוגרית עלילות בעל וענת הוא אפוס מיתולוגי קדום, המספר את סיפורם של אלי כנען ואוגרית, ונחשב למיתוס אוגריתי מרכזי וחשוב. היצירה שנכתבה בין המאה ה-15 לבין המאה ה-14 לפני הספירה שופכת אור על אמונותיהם ועל תפיסותיהם הדתיות של אנשי העיר אוגרית, ופותחת צוהר למחשבותיהם ולמנהגיהם של אנשי ארץ כנען. הדמויות המרכזיות בשירה זו: אל – ראש פנתאון האלים הכנעני, בעל – אל הגשם, הסערה והפוריות, אחותו הנאמנה ענת – אלת המלחמה והציד שמסייעת לו, האל ים – אל הימים והנהרות, ומוֹ‏ת – אל השאול והמוות. במרכז העלילה מתרחשת מלחמה והתגוששות בין האלים בעל וענת לבין האלים ים ומות על השליטה ועל המלוכה בארץ. כאשר גוברים בעל וענת, הכוחות החיוביים, יש לבני האדם חיים, גשם ופריון. כשגוברים ים ומות סובלים בני האדם מבצורת, מעקרות, ממגפות, מהצפת נהרות, מנחשולי מים וממוות. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
17 ביוני 2024	חורבות עיר האינקה במאצ'ו פיצ'ו אינקה הוא עם ששכן באמריקה הדרומית. אינקה היה גם תארו של הקיסר ששלט על עם זה, ואינקה הוא גם השם שנתן האדם הלבן לאימפריה שלו. האימפריה הייתה קרויה "טאוואנטינסויו" בקצ'ואה, שהיא שפת האינקה. בירתה הייתה העיר קוסקו בפרו. לתקופה קצרה בהיסטוריה שלטה אימפריית האינקה על שטח גדול באמריקה הדרומית, שכלל חלקים מהמדינות המודרניות פרו, בוליביה, אקוודור, צ'ילה וארגנטינה. באימפריה זו חיו כ-6 מיליון איש בני עמים שונים, שדיברו ביותר מ-700 שפות. האימפריה התקיימה משנת 1200 בערך ועד מותו של הקיסר האחרון, אטאהואלפה, בשנת 1533 בידי הכובשים הספרדים. לערך המלא – המלצות קודמות	עריכה - תבנית - שיחה
18 ביוני 2024	תיאור התמונה מבצע פעמון החירות הוא שם הקוד שניתן להפלגה שביצעו ספינות חיל הים לחוף המזרחי של ארצות הברית בקיץ 1976, לאחר שהוזמנו על ידי צי ארצות הברית להשתתף בחגיגות 200 שנה לעצמאותה של ארצות הברית. בנוסף להפגנת הכבוד והידידות לבעל ברית חשוב, כלל המבצע מספר מטרות נוספות מבחינת ישראל: מפגש עם העם האמריקאי והקהילה היהודית וסיוע למפעל המגבית היהודית המאוחדת. מטרה נוספת הייתה הצגת אמצעי הלחימה של חיל הים הישראלי לציי מדינות מדרום אמריקה כדי לסייע בשיווקם עבור התעשיות הביטחוניות. הפלגה זו היא הארוכה ביותר בתולדות חיל הים הישראלי. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
19 ביוני 2024	סמל בית המשפט העליון האמריקאי פסק דין אדוארדס נגד אגילארד הוא פסק דין של בית המשפט העליון של ארצות הברית משנת 1987, שבו נקבע שחוק של מדינת לואיזיאנה, אשר מחייב בתי ספר ציבוריים שמלמדים את תורת האבולוציה ללמד גם תאוריות בריאתניות, אינו חוקתי, משום שהוא מפר את האיסור בתיקון הראשון לחוקת ארצות הברית על קידום דת באמצעות המדינה. חשיבותו של פסק הדין היא בקביעה שהתכלית של חיוב לימודי בריאתנות אינה חילונית או מדעית, אלא קידום אמונה דתית ומניעת לימודי אבולוציה. בית המשפט דחה את טענת המשיבים, שתכלית החוק היא חילונית – לקדם חופש אקדמי. עם זאת, נקבע בהחלטה שהמדינה יכולה לחייב לימוד של מגוון תאוריות לגבי מקור האנושות, כל עוד המטרה אינה לקדם דת כזו או אחרת. הפסיקה מוזכרת לעיתים קרובות כאירוע משמעותי ב"מלחמת התרבות" בארצות הברית, שבמסגרתה המחלוקת לגבי לימודי ביולוגיה בבתי ספר הייתה נושא משמעותי החל משנות ה-20 של המאה ה-20. דעת הרוב בפסק הדין נכתבה על ידי השופט ויליאם ברנן. חמישה שופטים הצטרפו לפסיקתו, והשופט ביירון וייט הסכים עם המסקנה מבלי להסכים עם הנימוקים. שני שופטים, נשיא בית המשפט ויליאם רנקוויסט והשופט אנטונין סקאליה, התנגדו לדעת הרוב בנימוק שיש לקבל את התכלית המוצהרת של החוק, קידום החופש האקדמי, כביטוי כן של כוונת המחוקק. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
20 ביוני 2024	תבנית:ערך מומלץ 20 ביוני 2024	עריכה - תבנית - שיחה
21 ביוני 2024	תבנית:ערך מומלץ 21 ביוני 2024	עריכה - תבנית - שיחה
22 ביוני 2024	תבנית:ערך מומלץ 22 ביוני 2024	עריכה - תבנית - שיחה
23 ביוני 2024	תבנית:ערך מומלץ 23 ביוני 2024	עריכה - תבנית - שיחה
24 ביוני 2024	תבנית:ערך מומלץ 24 ביוני 2024	עריכה - תבנית - שיחה
25 ביוני 2024	תבנית:ערך מומלץ 25 ביוני 2024	עריכה - תבנית - שיחה
26 ביוני 2024	תבנית:ערך מומלץ 26 ביוני 2024	עריכה - תבנית - שיחה
27 ביוני 2024	תבנית:ערך מומלץ 27 ביוני 2024	עריכה - תבנית - שיחה
28 ביוני 2024	תבנית:ערך מומלץ 28 ביוני 2024	עריכה - תבנית - שיחה
29 ביוני 2024	תבנית:ערך מומלץ 29 ביוני 2024	עריכה - תבנית - שיחה
30 ביוני 2024	תבנית:ערך מומלץ 30 ביוני 2024	עריכה - תבנית - שיחה