הקרב על ברסט
 | ||||||||||||||||||
| M18 הלקט אמריקאי מגדוד משחיתי הטנקים ה-705 ברחובות ברסט בספטמבר 1944 | ||||||||||||||||||
| מערכה: המערכה בנורמנדי | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 7 באוגוסט 1944 – 20 בספטמבר 1944 (45 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | ברסט, ברטאן, צרפת | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
48°23′27″N 4°29′08″E / 48.39083°N 4.48556°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון בעלות הברית | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 | ||||||||||||||||||
הקרב על ברסט התרחש באוגוסט וספטמבר 1944 בחזית המערבית במהלך מלחמת העולם השנייה. חלק מהקרב הכולל על ברטאן ותוכנית בעלות הברית לפלישה ליבשת אירופה אשר קראה ללכידת מתקני נמל, על מנת להבטיח אספקה בזמן של הכמות העצומה של חומרי לחימה הנדרשים לאספקת כוחות בעלות הברית הפולשים. ההערכה הייתה ש-37 דיוויזיות בעלות הברית שיהיו ביבשת עד ספטמבר 1944 יזדקקו ל-26,000 טון של אספקה בכל יום. [1] הנמל העיקרי שכוחות בעלות הברית קיוו לתפוס ולהכניס לשירותם היה ברסט, בצפון מערב צרפת.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת המלחמה, לאחר נפילת צרפת ב-1940, החלו ארצות הברית ובריטניה לתכנן בסופו של דבר "פלישה למערב אירופה" שתוצא לפועל כאשר ואם ארצות הברית תצטרף למלחמה. חיילים אמריקאים וקנדיים יועברו מצפון אמריקה לאנגליה (כל עוד הממלכה המאוחדת עדיין הייתה במלחמה), עד שניתן יהיה לבצע את פלישת בעלות הברית ליבשת.
סוגיה מרכזית הייתה כיצד לספק לצבא הפלישה את עשרות אלפי הטונות של אספקה שיידרשו לו לאחר נחיתתו. לכידת הנמלים בחוף האוקיינוס האטלנטי האירופי הייתה הכרח, והמתאימים ביותר היו יעדי פלישה ברורים. לכידת מתקני הנמל הללו נחשבה חיונית, מכיוון שמחסור באספקה יתקע את הצבא הפולש. בשלב הראשוני של הקרב יוקמו נמלים מלאכותיים גדולים (נמל מאלברי) בחופים, אך היו להם יכולת פריקה מוגבלת, והם נחשבו למקרה חירום עד שניתן יהיה לכבוש נמלים אמיתיים ולהכניסם לשירות.
נמלים מתאימים היו לאורך כל החוף הצפוני של צרפת, במיוחד נמל ברסט בברטאן, במשך זמן רב הנמל הראשי של הצי הצרפתי בחוף האוקיינוס האטלנטי והנמל המערבי ביותר בצרפת. האסטרטגים של בעלות הברית אפילו חשבו שאפשרי שאחרי לכידתו, אספקה יכולה להגיע ישירות מארצות הברית לברסט, לעקוף את אנגליה ולהגיע לצבאות בעלות הברית שנעו מזרחה, לכיוון גרמניה, הרבה יותר מהר.
נמלים נוספים היו סן-מלו, לוריאן, וסן-נאזר בברטאן ושרבור ולה האבר בנורמנדי (שבסופו של דבר ייבחר כאזור הנחיתה לפלישה). מבצע סלדג'האמר, לכידת שרבור, נשקל על ידי בעלות הברית, אך הוא בוטל לאחר הפשיטה ההרסנית על דייפ ב-1942. הוחלט כי תקיפה ישירה של נמל מהים אינה אופציה.
הגרמנים, שהבינו זאת, החלו לבנות ביצורים סביב הנמלים הללו מוקדם יותר במלחמה באמצעות ארגון טודט שלהם, כחלק מתפיסת החומה האטלנטית. חלק מהנמלים הללו היו גם בסיסים עיקריים של צוללות, ונבנו בהם מעגני צוללות מבטון חסיני פצצות. ביצורים אלו שרדו את התקיפות האוויריות של בעלות הברית במשך זמן מה. קבוצות התנגדות מקומיות שפעלו בברטאן, במיוחד ליד ברסט, שלחו מרגלים לצפות ולדווח על פעילות הצי הגרמני, כגון הגעה ויציאה של צוללות ואוניות מלחמה אחרות. אם הנמלים הללו, שבהם היו בסיסי הצוללות היו נופלים לידי בעלות הברית, הצוללות בים יצטרכו להילחם סביב אנגליה, לעבור דרךר משחתות ומטוסים של בעלות הברית לנמלים בבלגיה, הולנד, דנמרק, נורווגיה או גרמניה שהיו עדיין בשליטה גרמנית, בעוד שצוללות יילכדו או יוצאו משימוש.
פתיחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
זמן קצר לאחר הפלישה לנורמנדי, נמלי מאלברי נגררו מאנגליה ונפרסו על החוף הצרפתי. לרוע מזלם של בעלות הברית, אחד מהם נהרס לאחר פחות משבועיים בסערה. [2] אספקה הונחתה אז בעיקר ישירות דרך החופים, אך תהליך זה לא היה יעיל באותה מידה.
שרבור, בקצה חצי האי קוטנטן בנורמנדי, נתפסה על ידי האמריקנים שנחתו בחוף יוטה, אך חיל המצב הגרמני הרס את מתקני הנמל שלה לפני שנכנע. נמל שרבור היה הנמל הגדול היחיד באזור הפלישה של בעלות הברית. זמן קצר לאחר מכן, הגרמנים בחצי האי ברטאן בודדו על ידי פריצת דרך מצפון לדרום שהושגה על ידי הארמייה האמריקאית השלישית של ג'ורג' פטון, תוך ניצול הצלחת מבצע קוברה. הקורפוס האמריקאי השמיני הופנה לברטאן כדי לכבוש את ברסט ולאבטח את האגף הצפוני של פריצת הדרך וכדי למנוע תגבורת גרמנית לקבוצת ארמיות B ואיומים על כיס פאלז וכן לבצר את ההגנות של בירת צרפת פריז. חיילי הוורמאכט שנלכדו בברטאן נסוגו לנמלים המבוצרים בחצי האי, כשחיילי הארמייה האמריקאית השלישית נכנסו פנימה וכיתרו אותם. חיל המצב של ברסט, Festung Brest, שפירושו "מבצר ברסט", כפי שהתעמולה הגרמנית התייחסה לערים מוקפות, הופקד בפיקודו של גנרל חיל הצנחנים הרמן-ברנהרד ראמקה, שלחם בעבר תחת קורפוס אפריקה. כוחותיו היו מורכבים מדיוויזיית הצנחנים הגרמנית ה-2, דיוויזיית הרגלים ה-266, דיוויזיית הרגלים ה-343 ויחידות ורמאכט אחרות, בסך הכל כ-40,000 לוחמים.
עיר המבצר הישנה סן-מלו נכבשה על ידי דיוויזיית הרגלים ה-83 ("אוהיו") ב-17 באוגוסט, אך מתקני הנמל הקטנים שלה נהרסו על ידי המגינים. חיל מצב גרמני שהוצב באי צ'זמבר הסמוך נכנע רק לאחר ימים של הפגזות כבדות של אוניות מלחמה ותקיפות אוויר חזקות, כאשר התותחים הימיים שלהם כבר היו מושבתים. ההפצצה האווירית של האי סימנה את אחד השימושים הראשונים בפצצות נפאלם. היה ברור שהגרמנים ימנעו מבעלות הברית את השימוש בנמלים צרפתיים זמן רב ככל האפשר על ידי הגנה על המבצרים שנבנו סביבם ופגיעה קשה ברציפים שלהם.
לברסט הגיעו חיילים אמריקאים ב-7 באוגוסט 1944.
הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
ברסט כותרה ובסופו של דבר הסתערו עליה חיילי הקורפוס האמריקאי השמיני. הקרב התגלה כקשה ביותר, שכן חיל המצב הגרמני היה מבוצר היטב והורכב בחלקו מכוחות Fallschirmjäger (צנחנים) וכן מאנשי קריגסמרינה, החל מצוותי צוללות וספינות טורפדו ועד מלחים של אוניות מלחמה, כולל אלו שניצלו מפגיעה או מספינות טבועות, כוח הנחתים Stosstrupp Kompanie וחיילים של דיוויזיית השדה המפורקת של הלופטוואפה שנשלחו לתגבר את חוף נורמנדי.
הצנחנים הגרמנים עמדו במוניטין שלהם, כפי שחוו בעלות הברית בעבר בקרבות כמו מונטה קאסינו. בעוד כמה יחידות פחות מובחרות נכנעו די בקלות, ה-Fallschirmjäger הגנו על העמדות שלהם תחת הפגזות כבדות, תקיפות אוויריות והתקפות אמריקאיות. לתוקפים נגרמו אבדות רבות על כל התקדמות קטנה שעשו לעבר העיר.
על פי הדוקטרינה הצבאית שלהם, האמריקאים ניסו להשתמש בכוח האש הארטילרי המעולה שלהם ובעליונות האווירית כדי להתגבר על המגינים. הגרמנים החזיקו בכמות ניכרת של תחמושת להגנה על העיר והיה להם כלי נשק בכל קליבר (מתותחי נ"מ קלים ועד תותחים ימיים) שנחפרו בביצורים ובבונרים. גורמים של דיוויזיית השריון הבריטית ה-79 נכנסו לתקוף את מבצר מונטברי המבוצר. ללהביורים של טנקי צ'רצ'יל קרוקודיל יחד עם חיל הרגלים האמריקאי לקח שלושה ימים להתגבר על המבצר.
הלחימה הייתה אינטנסיבית, כשהחיילים עברו מבית לבית. הביצורים התגלו כקשים מאוד להתגברות, ומטחי ארטילריה כבדים נורו על ידי שני הצדדים.
בסופו של דבר העיר העתיקה של ברסט נהרסה עד היסוד במהלך הקרב, כשרק כמה ביצורים שנבנו מאבן מימי הביניים נותרו על תילם.
הגנרל ראמקה הסגיר את העיר ב-19 בספטמבר 1944 לידי האמריקאים לאחר שהפך את מתקני הנמל לחסרי תועלת. הם לא תוקנו בזמן כדי לעזור למאמץ המלחמתי כפי שקיוו בעלות הברית. המוצב הגרמני האחרון נכנע באודירן ב-20 בספטמבר. בשלב זה, פריז כבר שוחררה על ידי צבאות בעלות הברית, ומבצע מרקט גארדן כבר יצא לדרך בהולנד.
"אלה האישורים שלי"[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאשר בריגדיר גנרל צ'ארלס קנהאם הגיע לקבל את כניעתו של ראמקה, האחרון ביקש ממנו להראות את תעודתו. קנהאם הצביע על חייליו הסמוכים ואמר "אלה האישורים שלי". קנהאם היה באותה העת סגן מפקד דיוויזיית הרגלים ה-8; הביטוי הזה הפך מאז למוטו של הדיוויזיה.
הכיבוש היקר של ברסט הביא להחלטה לכתר את הנמלים הנותרים של הכיבוש הגרמני בצרפת, למעט אלו שניתן היה לכבוש בהסתערות, במקום להסתער עליהם בקרב ממושך. היוצא מן הכלל היה לה האבר, שנכבשה על ידי הארמייה הבריטית השנייה ב-12 בספטמבר 1944. חלק מהנמלים הברטוניים הללו נכנעו רק ב-9 במאי 1945, יום אחד לאחר יום הניצחון באירופה.
לאחר מכן[עריכת קוד מקור | עריכה]
כל המערכה בנורמנדי התפתחה בצורה קצת שונה ממה שתוכנן במקור. ההתקדמות המהירה של הארמייה השלישית של פטון אפשרה את שחרור פריז מוקדם מהצפוי.
למרות שצבא ארצות הברית הטיל על 75,000 חיילים את לכידת ברסט, ו-10,000 מתוכם נפגעו, אף ספינת כוחות או ספינת אספקה אחת של בעלות הברית לא עגנה בברסט עד שפריז נפלה לידי בעלות הברית. [3]
עבור העם הצרפתי בברטאן, נוכחותם של חיילים אמריקאים הייתה סימן משמח לכך שארבע שנים של הכיבוש הגרמני המעיק הגיעו לסיומן והתקווה מתקרבת; בייחוד לאוכלוסייה היהודית המקומית שהסתתרה או ברחה מפני המשטר הגרמני, ואחרות שנתקלו במשטר וישי או בכובשים הגרמנים.
לאחר המלחמה שילמה ממשלת גרמניה המערבית פיצויים לאזרחים בברסט שנהרגו, הורעבו או נותרו חסרי בית.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Kirkpatrick, Charles (1993). D-Day: Operation Overlord: From the Landings at Normandy to the Liberation of Paris. Smithmark. ISBN 0-8317-2188-X.
- ^ "Destruction of Mulberry a in Fierce Storm - WWII, Normandy".
- ^ Balkoski, Joseph E. (2008). From Beachhead to Brittany, The 29th Infantry Division at Brest, August-September 1944. Stackpole Books. p. xiii. ISBN 9780811740500., partial text at Google Books
